בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

The Lady's Not for Turning: תרזה מיי וניאו-תאצ'ריז...

The Lady's Not for Turning: תרזה מיי וניאו-תאצ'ריזם

,
מאז בחירתה של תרזה מיי לראשות ממשלת בריטניה, התפתח דיון ער סביב השוואתה לאישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה בבריטניה – מרגרט תאצ'ר, אשר זכתה לכינוי "אשת הברזל". אולם בעוד שרבים מיהרו להצביע על מאפיינים דומים, אחרים מציעים כי דווקא רב השוני על הדמיון. מאחר ומדובר במנהיגה של אחת המדינות המשפיעות בזירה הבינלאומית, הנמצאת בתקופה של סערות ותהפוכות, תהייה על קנקנה של מיי נראית רלוונטית מתמיד.

ברקזיט – היום שאחרי

ב-16 במרץ, 2017 הצביע הפרלמנט הבריטי בעד "חוק ברקזיט" – חוק המאפשר לממשלה להפעיל את סעיף 50 באמנת ליסבון, ובכך להתחיל את תהליך היציאה מהאיחוד האירופי. זאת, תשעה חודשים עברו לאחר משאל העם בבריטניה, בו הצביעו אזרחי הממלכה בעד עזיבת האיחוד ברוב של 51.9%. עוד בטרם נודעו תוצאות המשאל כבר נכתב רבות על השלכות אפשריות בעקבות עזיבת האיחוד, בעיקר תחזיות קודרות מבחינה כלכלית, ביניהן קריסת השווקים הבינלאומיים ופריצת משבר כלכלי. העזיבה גם הביאה עמה אוסף של שינויים פוליטיים משמעותיים, כאשר אחד הבולטים בהם הוא התפטרותו של ראש הממשלה, דיוויד קמרון. כזכור, קמרון תמך בהישארות באיחוד, ועל כן הודיע על התפטרותו לאחר שעם הבריטי הצביע בעד עזיבה.

לאחר התפטרותו נמנו חמישה שמות כמועמדים – ומועמדות – להחליפו: סטפן קראב, שהיה שר לענייני עבודה ופנסיה בממשלתו של קמרון; ליאם פוקס, שידוע בעיקר בשל כהונתו כשר ההגנה בעבר; מייקל גוב, שהיה שר המשפטים; אנדראה לידסם, שהייתה שרת האנרגיה; ותרזה מיי, שהייתה שרת הפנים. בעוד שפוקס, גוב ולידסם היו תומכים נלהבים בעזיבת האיחוד, וגוב אף היה מראשי הקמפיין בעד העזיבה, קראב ומיי תמכו דווקא בהישארות.

המרוץ לצמרת – נוכחות נשית חזקה

בקרב המפלגה הקונסרבטיבית, נטו התוצאות בבחירות הפנימיות כבר מההתחלה לטובתה של מיי. בסיבוב הראשון סיימה מיי במקום הראשון עם קצת יותר מ-50% מהקולות, בעוד שלידסם, שהגיעה למקום השני, זכתה ב-20% מהקולות בלבד. גוב סיים במקום השלישי עם 14.6% מהקולות ובכך הצטרף אליהן לסיבוב השני, פוקס לא הצליח להשיג מספיק קולות ונשר מהמרוץ וקראב הסיר את מועמדותו. בסיבוב השני, לאחר שניצחה מיי ברוב של 60.5% מהקולות, הסירה לידסם גם היא את מועמדותה בטענה כי היא אינה זוכה למספיק תמיכה בקרב חברי המפלגה, לכן אין צורך לגרור את בריטניה בתקופה רגישה זו למערכת בחירות. בהתאם לכך, ב-13.07.2016, מונתה מיי באופן רשמי על ידי המלכה לראשות הממשלה.

בחירתה של מיי לראשות הממשלה בהכרח עוררה השוואה בינה לבין האישה הראשונה והאחרונה שכיהנה בתפקיד זה בבריטניה – מרגרט תאצ'ר.  זו, אף זכתה לכינוי אג'נדה מדינית על שמה – "תאצ'ריזם". על מנת לעמוד על קווי הדמיון והשוני, יש להבין ראשית מהו תאצ'ריזם; האם מדובר במדיניות כלכלית גרידא, או שמא התאצ'ריזם מכיל משמעויות עמוקות נוספות.

תאצ'ריזם מהו?

בהיבט  הכלכלי, תאצ'ריזם הוא מדיניות שעיקרה מעבר מהמודל הקיינסיאני למודל שעיקרו תרבות יזמית. מדובר במדיניות שמציעה שלוש הנחות מרכזיות כחלופה למודל הקיינסיאני: (1) אין דרישה שהמשק יהיה בתעסוקה מלאה – אין בהכרח תקרה מקסימלית לאחוז האבטלה (2) על הממשלה לדאוג למערכת תמריצים ולעודד רמה גבוהה יותר של סיכון (3) על הממשלה לקצץ בהוצאות ובמיסים. מדיניות זו  שמה דגש על שוק חופשי ותחרות, דה-רגולציה והפרטות. למעשה, ההפרטות הפכו להיות מאפיין בולט במיוחד של מדיניותה של תאצ'ר. מהלכה הראשון בנושא היה הפרטת חברת התקשורת הבריטית בשנת 1984, ולאחר שזו נחלה הצלחה המשיכה תאצ'ר ליזום הפרטה גם בחברת התעופה הבריטית, בדיור הממשלתי, ובמשקי המים, הגז והחשמל. בהקשר זה, יש לציין גם את העובדה שהתאצ'ריזם הפך לשם נרדף לשבירת כוחם של האיגודים המקצועיים, בעיקר בשל ההתנגשות הידועה בין תאצ'ר לכורי הפחם שהסתיימה עם ידה על העליונה.

מרגרט הילדה תאצ'ר החלה לכהן כראש ממשלת בריטניה עם ניצחון המפלגה הקונסרבטיבית בבחירות 1979, זאת לאחר תקופה ארוכה של שלטון מפלגת הלייבור. עם עלייתה, הובילה קו שדחה את מודל מדינת הרווחה "המדינה כמטפלת" (caretaker), ושמה דגש על היוזמה הפרטית והפחתת המעורבות של הממשלה בכלכלה. עד היום, היא נחשבת לראש הממשלה הבולטת ביותר בבריטניה מאז וינסטון צ'רצ'יל, ונמנית, ביחד עם רונלד רייגן שהיה אז נשיא ארה"ב, בין הדמויות החשובות שהובילו לקידום תחייתה של כלכלת השוק החופשי בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, לנפילת מסך הברזל ולעלייתה של הגלובליזציה.

 

תאצ'ר בפתח דאונינג 10 עם רונלד רייגן.

אולם תאצ'ריזם אינה מדיניות כלכלית בלבד. תאצ'ר עצמה ציינה, כאשר התראיינה בריאיון לSunday Times במאי 1981, כי "כלכלה היא רק המתודה. המטרה היא לעצב את הנשמה". שמרנותה ונחישותה של תאצ'ר באו לידי ביטוי גם בזירה המדינית, בעמדה ניצית בלתי מתפשרת: היא הובילה קו תקיף כאשר בשנת 1982 יצאה למלחמה נגד ארגנטינה על איי פוקלנד – מלחמה אשר ספגה ביקורת מאנשי שמאל בבריטניה, אך שירתה אותה בטווח הארוך כאשר בחשבון הסופי ניצחה תאצ'ר ונישאה על גלי הניצחון, גם להכרעה לטובתה בבחירות של 1983. כמו כן, היא גילתה נחישות גם במלחמתה על שליטת בריטניה בצפון אירלנד, במהלך התנגשויות עם הצבא הרפובליקני האירי (IRA). התנגשות זו התחילה בשביתות רעב של ה-IRA בתחילת שנות ה-80, והגיעה לשיאה בשנת 1984 עם ניסיון התנקשות בחייה במהלך וועידה של המפלגה הקונסרבטיבית בברייטון. בניסיון התנקשות זה איבדה תאצ'ר מספר חברים וקולגות מהמפלגה השמרנית, אולם גם אירוע זה לא ריפה את ידיה. תאצ'ר התעקשה על קיום ברית צבאית חזקה עם ארצות הברית בהנהגת רייגן, והתנגדה בתוקף לרעיון האיחוד האירופי. כאן יש לציין שגם תאצ'ר אינה חפה מטעויות, ובהקשר זה ייזכרו לה סירובה לשתף פעולה עם הסנקציות שהוטלו על משטר דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, והתנגדותה להוצאת הקמר רוז' מהאו"ם.

בשנת 1987 תאצ'ר אמנם זוכה לפחות פופולריות ביחס לבחירות הקודמות, אך עדיין מנצחת, ובכך הופכת לראש הממשלה שכיהנה במשך פרק הזמן הארוך ביותר ברציפות מאז לורד ליברפול בתחילת המאה ה-19. במהלך כל תקופת כהונתה היא פעלה באופן נחוש, תקיף ובלתי מתנצל. היא הושפעה רבות מספרו של האייק "הדרך לשעבוד", אותו כינתה "התנ"ך שלי", והדגישה את עקרונותיו תוך צידוד בטענותיו של מילטון פרידמן, כאשר הובילה קו כלכלי שבמרכזו קיצוץ ההוצאה הציבורית, ריסון תקציבי ויעד גירעון נמוך (עוד על היחסים של תאצ'ר עם האייק ופרידמן כאן).

למעשה, תאצ'ר הנהיגה שינוי יסודי ועמוק אשר השאיר את חותמו על הכלכלה הבריטית, ועל העולם בכלל, באופן בלתי הפיך. היא שינתה את השיח הפוליטי הדומיננטי בבריטניה מאתוס שעיקרו חלוקה-מחדש, לאתוס שעיקרו יוזמה פרטית ואחריות האזרח על גורלו שלו; ראתה קשר הדוק בין קו לאומי תקיף, כלכלה חופשית ומחויבות לעקרונות דמוקרטיים – אשר מקורם הוא במחויבות לחירות של אדם לעצב את חייו כראות עיניו, תוך שחרור ממגבלות ופיקוח עד כמה שניתן. בכך, הפכה את בריטניה ממדינה סוציאליסטית שוקעת לאחת מהכלכלות החזקות בעולם, ולמדינה הנושאת בגאווה את מורשת החירות ארוכת השנים שלה. היא תיזכר כ"אשת הברזל" – כינוי שקיבלה ממיכאיל גורבצ'וב  – וכדמות שמימשה במהלך כהונתה את עקרונותיה וחזונה ללא מורא. במובן זה, ניתן לראות בתאצ'ריזם מנהיגות אמיצה ונחושה, אשר במקום להלך בין הטיפות בניסיון להתאים עצמה לרחשי העם, בחרה להציע חזון ברור וליישמו באופן בלתי מתפשר. ניתן לסכם את פעלתנותה של תאצ'ר במילים שאמר עליה לאחרונה בוריס ג'ונסון (ראש עיריית לונדון, ומראשי הקמפיין בעד עזיבת האיחוד האירופי): "זכרה ימשיך לחיות עוד שנים רבות לאחר שהעולם יספיק לשכוח את ה"חליפות הפוליטיות האפורות" של ימינו".

 

מרגרט הילדה תאצ'ר.

תרזה מיי וניאו תאצ'ריזם

תרזה מארי מיי נולדה בעיירה איסטבורן שבחוף הדרומי של אנגליה. היא למדה גיאוגרפיה באוניברסיטת אוקספורד (בה למדו גם דיוויד קמרון ורבים מבכירי המפלגה השמרנית), ובמהלך לימודיה הכירה את מי שהפך לבעלה, פיליפ מיי. לאחר לימודיה עבדה מיי בבנק המרכזי של אנגליה ולאחר מכן כיועצת פיננסית בחברה שמספקת שירותים לענף התשלומים בבריטניה.

את הקריירה הפוליטית שלה החלה כאשר נבחרה לכהן במועצה המקומית של רובע מרטון בלונדון בין השנים 1986-1994. ניסיונותיה להיבחר לפרלמנט בשנים 1992 ו-1994 לא צלחו, אך בשנת 1997 נבחרה לפרלמנט מטעם מחוז מיידנהד בדרום-מזרח אנגליה. היא מילאה מספר תפקידים בממשלות הצללים מאז בחירתה, ביניהם שרת החינוך והתעסוקה, שרת התחבורה, שרת התרבות ועוד. בשנת 2002 מונתה לתפקיד יו"ר מטה המפלגה הקונסרבטיבית, ובכך הפכה לאישה הראשונה למלא תפקיד זה. במאי 2010 מונתה מיי על ידי דיוויד קמרון לתפקיד שרת הפנים, בו החזיקה עד לבחירתה לראשות הממשלה ב-13 ביולי 2016. במהלך כהונתה בתפקיד, היא רכשה לעצמה מוניטין של פוליטיקאית קשוחה, בעיקר בשל הובלת קו נוקשה בנוגע להגירה ובשל פעילותה לגירוש המטיף המוסלמי הקיצוני אבו- קתאדה.

תדמיתה הקשוחה של מיי הובילה באופן מידי להשוואתה למרגרט תאצ'ר. השוואה זו הושרשה בעיקר לאחר תקרית בה שניים מוותיקי המפלגה הקונסרבטיבית שכחו את המיקרופונים פועלים בעת הפסקה בריאיון לSky News, ונשמעו אומרים זה לזה כי "תרזה היא חתיכת אישה קשה, אבל אתה ואני כבר עבדנו עם מרגרט תאצ'ר". אולם למרות הנטייה הטבעית להצבעה על קווי הדמיון, היו רבים שטענו כי מדובר בשתי מנהיגות שונות לחלוטין. טענות אלו התבססו לאור דבריה של מיי בכל הקשור לקו הכלכלי אותו היא מעוניינת להוביל. כבר בנאום הפתיחה הראשון שלה כראש ממשלה הציגה מיי את המוטו שמלווה אותה בכל נאומיה מאז, ומהווה את ליבת המדיניות שבכוונתה להנהיג: בריטניה פתוחה לעולם, אך כזו שעובדת עבור כל שכבות האוכלוסייה שלה ("A global Britain that works for everyone"). יתרה מזאת, באותו נאום פתחה מיי בכך שהזכירה שהשם המלא של המפלגה הקונסרבטיבית כולל בתוכו גם את המילה "איגוד" (The Conservative and Unionist Party), וציינה כי היא גאה גם בערך זה כחלק ממורשת המפלגה. מיי הדגישה כי משמעות המוטו שלה היא ממשלה שעובדת לא רק עבור האליטות והחזקים, דבר שרבים ראו כאימוץ מחודש של שיח ישן ויצירת אתוס המנוגד לחלוטין לזה המודרניסטי שנקט קודמה בתפקיד.

בנאום אחר, בו הציגה מיי את מדיניותה ליציאה מהאיחוד, הציגה מיי 12 קווים מנחים לתהליך: שקיפות ציבורית ויציבות (certainty) בהתנהלות העזיבה; החזרת השליטה של בריטניה על חוקיה שלה; חיזוק האיחוד בין ארבעת האומות המרכיבות את הממלכה הבריטית; שמירה על אזור תנועה חופשי עם אירלנד; החזרת השליטה על נושא ההגירה והגבלת כניסת מהגרים; שמירה על זכויותיהם של תושבי האיחוד הגרים בבריטניה, ושל בריטים הגרים במדינות האיחוד; הגנה על זכויות עובדים; גיבוש הסכמי סחר חופשי עם האיחוד; חיזוק מעמדה של בריטניה בעולם כמעצמה כלכלית; הפיכתה של בריטניה לסביבה ידידותית עבור חדשנות ומדע; שיתוף פעולה עם מדינות האיחוד בנוגע למניעת פשע וטרור; ניהול תהליך עזיבת האיחוד בצורה הדרגתית ומסודרת.

בהתאם לקווים אלו, ניכר סלע המחלוקת בין תאצ'ר ומיי: אופן הפעולה של המדינה אל מול השכבות החלשות. כאמור, מיי בחרה  לנסח את המוטו שלה כהתחייבות "לעבוד עבור כולם", הצהירה באופן ברור כי בכוונתה להתערב לשם שמירה על זכויות עובדים, והתייחסה לכך באופן נרחב בנאומה הראשון כראש ממשלה:

If you’re one of those families, if you’re just managing, I want to address you directly…I know you’re doing your best and I know that sometimes life can be a struggle. The Government I lead will be driven, not by the interests of the privileged few, but by yours. We will do everything we can to give you more control over your lives. When we take the big calls, we’ll think not of the powerful, but you. When we pass new laws, we’ll listen not to the mighty, but to you… When it comes to opportunity, we won’t entrench the advantages of the fortunate few, we will do everything we can to help anybody, whatever your background, to go as far as your talents will take you.

ניתן לראות הבדלים משמעותיים בין הצהרה זו לבין השקפת עולמה של תאצ'ר, כאשר השנייה שמה לה למטרה ליצור אתוס חדש במסגרתו אזרחי בריטניה ילמדו לקחת אחריות על גורלם שלהם. עניין זה בא לידי ביטוי בטענתה הידועה כי "אין דבר כזה חברה – יש רק אינדיבידואלים", וכן בדברים שנשאה ב-1984 (תחילת כהונתה השנייה) בפני וועידה לעסקים קטנים:

I came to office with one deliberate intent: to change Britain from a dependent to a self-reliant society – from a give-it-to-me, to a do-it-yourself nation. A get-up-and-go, instead of a sit-back-and-wait-for-it Britain.

מאידך, ניתן לראות גם בנאומה של מיי כי האופן בו היא מתחייבת לדאוג לאותן שכבות חלשות הוא יצירת הזדמנויות, כאשר המטרה היא לאפשר לכל אחד להתקדם בהתאם ליכולותיו וכישרונו. בנוסף, מיי מדגישה בנאומה כי מטרת הפעולות של הממשלה בראשותה היא להגדיל את השליטה של כל אזרח על חייו שלו – מטרה אשר מתכתבת היטב עם האג'נדה של תאצ'ר. יתרה מזאת, מיי ותאצ'ר שתיהן ראו לנגד עיניהן מטרת-על אחת ברורה: חיזוק מעמדה של בריטניה בעולם, בעיקר כמעצמה כלכלית. שתיהן תפסו את בריטניה כמדינה שאמנם עברה מפואר, אך תקופת הזוהר שלה עוד לפניה. הקו המנחה הוא יצירת מדיניות שכולה מכוונת להעלאת קרנה של בריטניה בזירה הבינלאומית, מתוך אמונה שהדבר יטיב גם עם האזרחים. בהמשך לכך, יש לפעול בכך דרך שתתכתב עם מטרת-העל הזו: יצירת שיתופי פעולה, לצד חיזוק ושמירה על עצמאותה של בריטניה (הן ביחס למדינות אחרות והן ביחס לכוחות מבית) ומיצובה כמדינה המעודדות חדשנות ויזמות.

בחינה של שתי המנהיגות בהקשר הרחב של תאצ'ריזם מראה כי מיי בהחלט מיישמת את מה שניתן לכנות "ניאו-תאצ'ריזם". לא מדובר על מדיניות תאצ'ריסטית קלאסית, וודאי לא במובנה הכלכלי, אולם רוח הדברים והתנהלותה הכללית אכן מציגה אותה כדמות הפועלת ליישום עקרונותיה באופן נחוש ובוטח, וכן מוכנה לעבוד קשה לשם כך. ניתן לראות זאת בנאומה של מיי כבר עם הכרזתה להתמודדות לראשות הממשלה, בו ציינה מיי כי בעוד ישנם פוליטיקאים המונעים מקנאות אידאולוגית או מרצון לתהילה, המניעים שלה פשוטים בהרבה: "גדלתי כביתו של כומר מקומי וכנכדה לקצין בצבא. השירות הציבורי הוא חלק מחיי מאז שאני זוכרת את עצמי". יתרה מזאת, באותו נאום הבהירה מיי שהיא אינה מתבססת על גחמות או רחשי לב פופוליסטיים, ואינה מתכוונת להתחנף לציבור הבוחרים:

I know I'm not a showy politician. I don't tour the television studios. I don't gossip about people over lunch. I don't go drinking in Parliament's bars. I don't often wear my heart on my sleeve. I just get on with the job in front of me.

המחויבות של מיי לעשייה אמתית על פני דיבורים ריקים, מזכירה מיד את האמרה המפורסמת של תאצ'ר, "בפוליטיקה, אם אתם רוצים שדברים ייאמרו, בקשו מגבר; אם אתם רוצים שדברים ייעשו, בקשו מאישה". אמירה זו ממחישה נקודה נוספת המאפיינת את שתי המנהיגות – השימוש המאוזן שלהן בהומור ובציניות על מנת להעמיד במקום את יריביהן. לצד הנאום בו תאצ'ר עושה פרפראזה למערכון של מונטי פייתון עם חשיפת הסמל של המפלגה הליברלית-דמוקרטית בשנת 1990, קשה שלא להתרשם מהאופן בו עונה מיי לג'רמי קורבין, ראש מפלגת הלייבור, בנוגע להאשמה כי המפלגה הקונסרבטיבית אינה  פועלת למען נשים: "היא פשוט ממשיכה להפוך אותנו לראש ממשלה".

לסיכום, מובן שישנם היבטים בהם מיי שונה מתאצ'ר, הן מבחינת מדיניות והן מבחינה אישיותית. האופן בו מדגישה מיי את הצורך באחדות של ארבעת האומות המרכיבות את הממלכה המאוחדת וודאי שונה מהקו התקיף שהובילה תאצ'ר כנגד המחתרת בצפון אירלנד (אם כי יש לקחת בחשבון את הנסיבות ההיסטוריות השונות); מיי כאמור גם מדגישה את כוונתה לפעול באופן אקטיבי עבור השכבות החלשות, בעוד שתאצ'ר האמינה במידת מעורבות ממשלתית קטנה בהרבה. אולם אופן ההתנהלות של שתי המנהיגות, המאופיין בכריזמה, הומור חד וביטחון בצדקת דרכן, בהחלט מצביע על מיי כממשיכת דרכה הרוחנית של תאצ'ר. הדברים הישירים שהטיחה מיי בג'רמי קורבין בדיונים בפרלמנט מהדהדים את המורשת התאצ'ריסטית:

"אכן, יש הבדלים בינינו. כאשר אני בוחנת את הנושא של הברקזיט, או כל נושא אחר, אני שוקלת את הדברים, מציעה תכנית, ודבקה בה. זה נקרא מנהיגות. כדאי שתנסה זאת לפעמים" (לסרטון)

"He can lead a protest. I'm leading a country!"

לאור זאת, העובדה ששמה של מיי כמעט אינו מוזכר בתקשורת הישראלית נראית תמוהה, בעיקר בהתחשב בכך שישנו שיח פמיניסטי ער ועיסוק רב יחסית בנושאי מגדר. יתכן והדבר קשור לאג'נדה פמיניסטית אשר מעדיפה נשים המזהות עצמן במוצהר עם זרם זה על פני נשים חזקות שפועלות מבלי להדגיש את ההקשר המגדרי; ייתכן שהדבר קשור לשיוכה הפוליטי ולכך שאותה אג'נדה פמיניסטית, אשר לרוב מקורה בשמאל,  מתקשה להציגה כמודל לחיקוי. תהא הסיבה אשר תהא, אין ספק שהציבור הישראלי כולו – גברים ונשים– ירוויח מהיכרות עם דמותה מעוררת ההשראה של תרזה מיי.


קרדיט תצלום:
נחלת הכלל
שתף:
 
  • הדס לנציאנו

    מסטרנטית בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. חוקרת היבטים כלכליים-חברתיים של פיזור גאוגרפי של מהגרים. מתעניינת בהגות ליברלית וכותבת על פוליטיקה, חברה ומגדר.