בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

WWE: אני יואב, ואני אוהב היאבקות...

WWE: אני יואב, ואני אוהב היאבקות

,
יואב זאבי "יוצא מהארון" ומספר למה הוא, כאדם בוגר ודוקטורנט למדעי המוח, נהנה לצפות בתכניות היאבקות.

כאוהד היאבקות, אני נתקל לא מעט בטענות רבות אשר מגחיכות את הספורט, מציגות אותו כילדותי או לא-אמתי. כעת, אני עונה לכל התוקפים ומסביר מדוע, למרות כל טענות הנגד, אני כל כך אוהב היאבקות.

"תכניות היאבקות הן מזויפות"

מי שחשוב לו לציין שזה מזויף מעולם לא צפה בהיאבקות. התכנית מורכבת מקווי העלילה כה מופרכים, עד כי ברור מאליו שהם אינם אמתיים. בתכניות יש שד מהגיהינום, וקווי עלילה כמו איש שנקבר בחיים יותר מפעם אחת ושרד, איש שנקבר במלט ושרד, אדם שהתחתן עם הבת של הבעלים כשהיא מחוסרת הכרה ובניגוד להסכמתה, והיום הוא מנהל בכיר בעצמו בחברה (במקום נניח, להיות מפוטר וכנראה בכלא). כל עלילה הזויה יותר מקודמתה. ה-WWE אינה מתיימרת להיות תחרות ספורטיבית, היא תכנית טלוויזיה על תכנית היאבקות. התכנית דומה יותר למשחקי הכס מאשר לתחרות ספורטיבית, ולמעשה דומה הכי הרבה למופע תאטרון. אם כי, בניגוד למופע תאטרון, לא מדובר בסיפור אחד שנערכו עליו מאות חזרות והשחקנים מבצעים אותו ערב אחרי ערב לאורך שנים. מדובר על מופע תאטרון המשתנה כל שבוע כחלק מעלילה מתגלגלת שנמשכת לעתים מעל 20 שנה. לדעתי, זה מה שיפה בזה. אף עלילה לא מסתיימת כי תמיד יש בשבוע הבא עוד פרק, בדיוק כמו בחיים האמתיים. יחד עם זאת, היאבקות היא הרבה יותר אמתית מכל תכנית טלוויזיה אחרת. על בסיס שבועי, מופיעים ב-WWE מהלכים מסכני חיים בשידור חי לכל העולם.

"זה בכלל לא ספורט"

ככלל אצבע, ניתן להגדיר ספורטאי כמי ששגרת יומו בעובדה כוללת הליכה למכון כושר, שמירה  על תזונה וקיום בדיקות סמים באופן קבוע. כמובן, לא מדובר בספורט תחרותי כי אם בספורט בידורי. עבור מי שעדיין מאוד מתעקש, אני מוכן לקרוא לזה אתלטיקה בידורית. בכל מקרה מדובר, באתלטי-על שמגיעים מכל ענפי הספורט ומשקיעים שעות רבות על מנת להיות בכושר המאפשר להם להופיע ברמות הגבוהות ביותר.

"זה לילדים"

נכון. כמו סרטי פיקסר, כדורסל ותכני בידור רבים נוספים אשר פונים גם לילדים וגם למבוגרים, גם WWE מספקת עלילות לילדים ולמבוגרים. בעצם, WWE מספק עשרות קווי עלילה במקביל על מנת שכל אחד יוכל לבחור בקו העלילה שמעניין אותו הכי הרבה. אוהבים מדע בדיוני? תראו את השד מנטרל יריב עם ברקים. אוהבים מסתורין? תראו את רנדי אורטון נכנס לבקתה של המנטור שלו ומגלה שם גופה. אוהבים בדיחות? תראו את "ניו דיי". אוהבים יריבות בין החברים הכי טובים לשעבר? אוונס וג'ריקו. לא חשוב מה מעניין אותך, ל-WWE יש את זה.

"המהלכים לא נראים אמתיים"

אחד החסרונות הגדולים של שידור חי זה שלא ניתן לתקן בעריכה, וכמו אלימות במופע תאטרון, רואים שזה מזויף. למרות זאת, המחויבות של המתאבקים ושל ההפקה ליצור תחושה אמתית היא מדהימה. הרבה מהמהלכים באמת כואבים, כמו למשל מיק פולי שנזרק על ידי "הקברן" מגובה 5 מטר לתוך שולחן. למעשה, בעיית הפציעות הולכת ומחמירה דווקא בעקבות הניסיון ליצור קרבות שנראים מציאותיים. מי שזוכר את התקופה היפה של "אריק ואן אריק", לא יתאר לעצמו לאיזו רמת מחויבות הגיעו המתאבקים של היום. צד אחר הוא, שכאשר מתאבק נהיה מאוד פופולארי בקרב ילדים, הוא מתבקש על ידי ההנהלה לעשות מהלכים יותר "מזויפים" על מנת שכשילדים ינסו לחקות אותו הם יבצעו את המהלך בצורה בטוחה יותר. כך למשל, הידיים של ג'ון סינה נדדו לאורך השנים מהצוואר של היריב אל האף בזמן תרגיל החניקה.

"אני מעדיף לצפות ב-UFC"

מצוין, אני מעדיף לצפות בליגת האלופות. הקשר בין UFC ל-WWE הוא כמו הקשר בין WWE למיכל הקטנה. כן, שניהם בעולם הבידור, אבל פה זה נגמר.

"אף אחד לא צופה בזה"

בארץ זה נכון. אך בכל העולם, ובעיקר בארה"ב מדובר במפלצת בידור. התכנית השבועית, המשודרת בכל יום שני בפריים טיים, חצתה את רף 1,200 הפרקים (מה-11 בינואר 1993), שבשיאה הייתה חוצה את רף 6 מיליון הצופים בקביעות. כיום, קיימת ירידה (כמו בכל תכניות הטלוויזיה) והרייטינג עומד על אזור ה-3 מיליון צופים, שצופים ב-WWE בכל יום שני (וגם בשלישי כי יש תוכנית נוספת) במשך 3 שעות. כמעט בכל מופע הכרטיסים נמכרים כולם מראש, ללא תלות במיקום (פנים או חוץ ארה"ב). במופעים הגדולים הקהל מגיע לסביבות 100,000 צופים.

"למה אתה אוהב את זה?"

לצפות בהיאבקות זה כמו לצפות בכדורגל, הרבה רגעים משעממים לצד מהלכים מטורפים. כמות הרגעים המרגשים הם אמנם בודדים, אך כל אחד מהם משאיר חוויה שכיף לחזור אליה, רגעים בהם החיים והעלילה מתערבבים זה בזה בצורה מושלמת. למשל, כאשר דניאל בריאן זוכה באליפות למרות שההנהלה ניסתה לעשות הכל (גם במציאות וגם בעלילה) כדי למנוע זאת ממנו כי הוא "קטן מדי", אך לבסוף נכנעה לדעת הקהל. או כאשר ש-סי אם פאנק קיבל 5 דקות של מיקרופון פתוח ואמר את כל אשר על ליבו. או לדוגמה כשהתבצע מהפך מפתיע והולק הוגן, הגיבור האגדי, הפך לנבל ויצר את ה-NWO, הארגון הרשע ביותר שנוצר מעולם. הרגעים המרגשים יכולים להיות גם שוברי לב, כמו כשאתלט אהוב נושא נאום פרישה. רגעים אלו כוללים פעולות פיזיות יוצאות מהכלל, כדוגמת הנפת אדם ששוקל מעל 200 קילו מעל הראש, או נפילה מסולם לתוך 3 שולחנות המונחים אחד על גבי השני, או סתם נחיתה על מזרן של נעצים שנתקעים בכל מקום בגוף. רגעים של הלם מוחלט, כמו הרגע בו הקברן הפסיד לראשונה אחרי 21 שנים ברסלמניה. רגעים בהם רואים בבירור כי לאתלטי-העל האלה באמת אכפת מהקהל ולא רק מהמשכורת. כשהם המשיכו להופיע למרות שנפצעו, כמו טריפל אייץ' שקרע את שריר הארבע ראשי במהלך קרב ובכל זאת המשיך את ההופעה (וספג מכות ברגל), אפילו למרות שהרופא שלו טען שאי אפשר לעמוד על הרגל במצבו הרפואי.

מעל הכל, הדבר הכי מדהים הוא הקהל, כי כשקהל בטירוף זה המופע הכי טוב. החזרה של ג'ון סינה ברויאל ראמבל, הזכייה של מיק פולי או של אדי גוררו באליפות, החזרה של ברוק לסנר ל-WWE, כל אלו אירועים מכוננים בספורט הבידורי בעיקר בזכות הקהל. כשיש לך אצטדיון מלא שמשתגע, זה רגע שאין שני לו. מהבחינה הזאת, נמצא במקום הראשון הסיפור הבא: 3 בינואר 1999. יריבות שיא בין שני אירגוני ההיאבקות הגדולים, WWF  ו-WCW. שתי תכניות שודרו במקביל, אך הארגון WCW ניסה להרוס את הרייטינג של WWF, על ידי חשיפת סוף הקרב בתחרות של הארגון היריב. הם חשפו כי המתאבק Mankind עומד לזכות בתואר WWF, אך מה שארגון WCW  לא השכיל להבין, הוא שהמתאבק Mankind, אנדרדוג שאהוב מאד על הקהל, יגרום לכולם להעביר ערוץ כדי לצפות ברגע הניצחון שלו, ובכך הפכו WCW את הקרב לאחד מהתכניות הנצפות ביותר של WWF מעולם. בקטע רואים את סוף הקרב בין Mankind לאלוף המכהן, The Rock (שהיום הוא כבר מגה-סלב). הקרב הוא ללא פסילות, על מנת לאפשר להנהלה הרעה להתערב בקרב לטובת האלוף. Mankind חלש מ-The Rock ונלחם מול ההנהלה ועוזריה. המצב נראה חסר תקווה, עד ש-Stone Cold, חביב הקהל והיריב המר של ההנהלה, נכנס בהפתעה לזירה לקול תשואות מהדהד מהקהל. בקרב ניצח Mankind את The Rock, במלחמה WWF ניצחה את WCW ורכשה אותה. לאחר מכן, הארגון שינה את שמו ל-WWE בגלל שהפסיד בתביעה על זכויות השימוש בשם "WWF"  לארגון אוהבי פנדות.

אני יכול לבלות עוד שעות רבות בכתיבה על עשרות אירועים נוספים שהשאירו את חותמם, אך השורה התחתונה היא שבשנה של צפייה בתכניות היאבקות אתה חווה את כל קשת הרגשות. היאבקות זה אולי לא ספורט, ואולי לא תמיד המופע המוצלח ביותר, אבל כשעושים אותה טוב, היא מרגשת, מלהיבה, מקפיצה, מהפנטת, מחשמלת ומהנה. למעשה הדבר היחיד שהיאבקות היא לא, זה היאבקות.


יואב זאבי

דוקטורנט למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה-ביולוגיה בהדגש מדעי המוח מהאוניברסיטה. כיום מורה לסטטיסטיקה ומתמטיקה, וחוקר את בעיית ההסקה הסטטיסטית במדעי החברה. כדורגלן, היסטוריון ומתופף חובב.