‎קורא‫/‬ת‫:‬

אחד מחמישה: איך מרגישים ערביי ישראל ולמה זה חשוב ל...

אחד מחמישה: איך מרגישים ערביי ישראל ולמה זה חשוב לכולנו?

,
חודש לבחירות בישראל, איך לדעתכם מרגיש אזרח ערבי בישראל בימים אלו? ולמה זה אמור לעניין את הרוב היהודי-ציוני, וממש לא רק את רותם סלע?
image_printגרסא להדפסה

כדי לנסות להבין מישהו, ולו באופן חלקי, ניתן לשוות בנפשנו איך היינו חשים בנעליו. ועכשיו, דמיינו לכם מדינה בה ראש הממשלה מצהיר תחת כל עץ רענן כיצד המועמד שנגדו הולך להרכיב קואליציה עם "היהודים", או "המפלגות/המחוקקים היהודיים". אותו מתמודד לשלטון, בתגובה, מכחיש את ההצהרה בתוקף. איך, לדעתכם, הייתם מרגישים? האם הייתם חושבים שמפלגת השלטון מכבדת אתכם, ושהמערכת  הפוליטית רואה אתכם כאזרחים בעלי ערך?

אכן, הדוגמה שלעיל היא פשטנית למדי. לא בכל מדינה יש מיעוט לאומי גדול, שמרבית העם שלו נמצא בעימות עם מדינת הלאום בה אותו מיעוט חי; חלק לא קטן מהמפלגות הערביות והמחוקקים הערביים נושאים באחריות לא מעטה לתדמית הרעה שלהם. מאיימן עודה "המתון", שאפילו לא כיבד בנוכחותו את ההלוויה של שמעון פרס, ודרך אנשים כמו חנין זועבי או באסל ע'טאס, שעשו מעשים קיצוניים הרבה יותר, אי אפשר לפטור את חברי הכנסת הערבים בלא כלום. הכל כאמור, ידוע, מתועד ומוכר לעייפה.

ועם זאת, אני מבקש, נסו להיפטר לרגע מההצדקות האוטומטיות, גם אם הן נכונות. חשבו על אזרח ערבי, אדם שפשוט חי כאן, עובד, ושומר על החוק כאזרח מן השורה. נכון, יש סיכוי סביר שהוא מגדיר עצמו כפלשתיני, וכאמור, אנחנו (כרוב יהודי-ציוני גאה) לא מעריצים של ההגדרה הזו. קשה לו כשמפציצים בעזה את בני עמו, אפילו אם הוא מתנגד לאידיאולוגיה של החמאס, ומבין שהם רחוקים מלהיות שה תמים. הוא מרגיש כאן בין הפטיש לסדן. זו תחושה שהיא חלק משגרת חייו, המרחפת מעליו בכל עת – ברחוב, עת יביטו בו מוזר בשל לבושו או שפתו; בזמן עימות צבאי, עת יראו בו אוטומטית אויב בפוטנציה. במערכות הבחירות האחרונות, אותו אזרח ערבי גם רואה כיצד הופכים "הערבים" לכוכבים הראשיים על בימת הפוליטיקה הישראלית – בתפקיד הנבל. לא כי יש סיכוי ריאלי שמפלגה ערבית תהיה בממשלה. אף מפלגה ערבית לא תהיה בקואליציה בעתיד הנראה לעין, כפי שלא קרה עד כה במדינת ישראל. אותם אזרחים ערבים ודאי שמים לב שהם נהפכו למגדיר העכשווי של הפוליטיקה הישראלית למושג הציונות: הימין מאשים את המרכז או השמאל שישתפו פעולה עם הערבים, והמרכז והשמאל בורחים מההאשמה כמו מאש. אפילו האמירה של מיכאל ביטון מ"כחול לבן", לפיה מפלגת חד"ש-תע"ל תוכל להצטרף לקואליציה אם תכיר בקווי מתאר של ממשלה ציונית, יהודית ודמוקרטית (המשולה לאמירה של לפיד שאין בעיה שיהדות התורה תצטרף לממשלתו אם תכיר בקווי המתאר של גיוס חובה לכולם ועידוד לימודי ליבה) גרמה לראשי הליכוד לעוט עליה כמוצאים שלל רב. הנה ההוכחה –  זה או ביבי או טיבי!

נחזור לאותו אזרח ערבי. הוא כבר ראה כיצד ליברמן זכה ב-2009 בחמישה עשר מנדטים לאחר קמפיין "בלי נאמנות אין אזרחות", והוא ודאי עוד זוכר את קמפיין "הערבים נעים בכמויות אל הקלפי" של ראש הממשלה ביום הבחירות הקודם. אלא שהפעם, בכל זאת, משהו שונה. אותו אזרח שומע כל יום, כל היום, כמה אינו לגיטימי. כמה שותפות עם מפלגותיו, שותפות עקיפה שאפילו לא תעניק להן תיק בממשלה, היא בגדר צלם בהיכל הפוליטיקה הישראלית. הפעם ראש הממשלה לא רק מצטרף בקולו לקמפיין ביום הבחירות, אלא מתזמר את המקהלה מפתח המערכה. יריביו, אשר אחד הבולטים שבהם כרך בעבר את הח"כים הערבים תחת כותרת ה"זועביז", אפילו לא מנסים לעדן מעט את השפה בהכחישם את המגעים לגוש חוסם עם "הערבים". מה שהיה בעבר טיעון צדדי, הפך כעת לעיקר. מה שהיה לנשק יום הדין בבחירות הקודמות, הופך עכשיו לקו המרכזי של מפלגת השלטון. זה או ביבי או טיבי, לא כן?

יהיו, אני מניח, כאלה שישמחו על כך ש"האמת נאמרת בפרצוף" – הרי זה נהיה אופנתי, להיות אנטי-פוליטיקלי-קורקט, כביכול. נציגי הציבור הערבים, שמייצגים וודאי את עמדות מרבית הציבור הערבי, רחוקים מלהיות קדושים, ומגיע להם שיבינו את מקומם. לאיפה הם יכולים לעבור – לגדה, לעזה, לסוריה?

אלא שלמרות הכל, יש משמעות לדברים. פוליטיקאים ואנשי ציבור הם לא רק מנהלי המדינה, במובן היבש של העברת תקציבים וקביעת מדיניות. הם גם מי שתוחמים וקובעים במידה רבה את גבולות השיח החברתי-ציבורי. אין זה אומר שאסור לבקר את נציגי הציבור הערבים, וגם את החברה הערבית בישראל, בשורה של תחומים. אולם חשוב לזכור כי אנחנו, היהודים והציונים, הרוב, לא המיעוט. השפה הדומיננטית היא שפתנו, התרבות הדומיננטית היא תרבותנו. המדינה הזו, עם או בלי חוק לאום, היא מדינת הלאום שלנו. בשל כך, מוטלת עלינו האחריות לנהוג במיעוט הערבי-ישראלי בזהירות. להבין את המורכבות בו הוא נמצא. עלינו להישמר מלדחוק אותם, ואותנו, לפינה. עלינו להבין שהיחסים הלא-מושלמים, רווי מתח, אך סה"כ לא אלימים, השוררים בין המיעוט הערבי לבינינו, אינם חסרי ערך. המחיר של הגעה לנקודת הקצה – עימות ישיר עם החברה הערבית, יכול להיות כבד מנשוא. עימות שכזה עם 20% מהאוכלוסייה יישא בחובו עלויות כלכליות, דיפלומטיות ומוסריות שלא יסולאו בפז, ושעלולות לשנות את פני החברה הישראלית.

בסוף, האחריות היא קודם כל על נתניהו, שכראש ממשלה מוביל בגאון את השיח שמחפש לתייג את הערבים בישראל כמוקצים מחמת מיאוס. למען ההגינות, קיימים שני נתניהו ביחס לערביי ישראל, ואחד מהם מבין את הצורך לשלבם בשום שכל. ממשלתו של נתניהו הראשון אף קידמה ויישמה תכנית אסטרטגית חסרת תקדים לתיקון אפליית התקציבים ביישובים הערבים.  אלא שמבחינת השפה הפוליטית שלו כלפי הציבור הערבי,  הביס נתניהו השני, מר ביבי, את ד"ר נתניהו. פעם, ראשי ממשלה מימין ושמאל, לרבות נתניהו, הבינו את המורכבות והנפיצות שביחסי היהודים-ערבים בישראל. כיום, נוכח היותו של ראש הממשלה שושבין הכנסת הזרמים הכהניסטים לרשימת הבית היהודי, וכן הקמפיין שהוא מנהל בבחירות מראים שהוא מאבד יותר ויותר את הרסן, בהפכו את האזרחים הערבים ללא לגיטימיים במפגיע; זאת, לאחר שהוריד את  מעמד שפתם, "כבשת הרש" שהייתה לערבים בסמליות הישראלית, מהמעמד שהיה לה כשפה רשמית.  עדות לרוח הרעה שיוצר השיח הזה בקרב יהודים וערבים, מתחילה להיות מורגשת גם בדעת הקהל, על אף ההשקעה של ממשלת נתניהו במגזר הערבי.

לסיכום, זו לא בושה לגלות אמפתיה והבנה לסיטואציה בה מצוי אחד מכל חמישה אזרחים ישראליים. זה לא דורש ויתור על זהות או ערכים ציוניים, לרבות בשיקולים של הקמת ממשלה. אמפתיה אינה חייבת לכלול גם אידיאליזציה או רומנטיזציה ליברלית של החברה הערבית. האמפתיה הזו כן דורשת מאתנו אחריות: אחריות של רוב, שהגשים את שאיפתו הלאומית (הצודקת). אחריות של רוב חופשי ובטוח בעצמו. אחריות של רוב שלא היה רוצה לשמוע מתקפה מכלילה חוזרת ונשנית וכמעט לא מסוננת כנגד המיעוט, לו היה אותו מיעוט בעצמו. כי מיעוט היית בארצות הגלות. ועתה, יש לנו הזכות להיות רוב המתגאה במדינתו ולאומיותו, אך מבקש לשלב, או לפחות לא להרחיק, את המיעוט היושב בקרבו.

תמונה רותם סלע: דבש סדן

יובל בנשלום

בוגר תכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.