‎קורא‫/‬ת‫:‬

איך המחאה הצהובה כבשה את פריז...

איך המחאה הצהובה כבשה את פריז

,
סקירה של מהומות המחאה האלימות המשתוללות בצרפת, והקשר שלהן למודל הרווחה, ההנהגה וצורות הביטוי במשטר הדמוקרטי הצרפתי.

מזה שבועיים צרפת כולה מרותקת לדיווחים על ההפגנות של תנועת "האפודים הצהובים", שאלפי נציגיה נהרו בהמוניהם לפריז וחסמו רחובות. התנועה מינתה היום דובר רשמי ואפשר לומר שהפעם קולה נשמע בבירה. לכאורה הסיפור פשוט: לפני כמה שבועות ממשלת צרפת אישרה עלייה נוספת של מחירי הדלק, במיוחד המחיר של דיזל. אזרחים זועמים יצאו לרחובות ודרשו מהממשלה לבטל את המס. סיפור די רגיל לצרפת בסך הכול. אלא שהתבוננות באירועים, באנשים ובממשלת צרפת מגלה תמונה אחרת לחלוטין ומורכבת ביותר.

ראשית יש לומר שמדובר בפעם הראשונה מזה הרבה שנים בהתפרצות גלויה של זרמי עומק בתוככי החברה הצרפתית. כמו כן הנתק בתקשורת בין האליטות השליטות להמונים הגיע לשיא.

הכול התחיל מהרגע שבו ממשלתו של הנשיא מאקרון החליטה להטיל מס נוסף על דלק מכוניות, ליתר דיוק על דיזל, שגם בלאו הכי נהיה לאחרונה יקר יותר מבנזין. נוסף על כך, רבות מהבטחותיה של הממשלה בנוגע לשיפור רמת החיים נותרו אות מתה אבל עדיין יש צורך בכסף לתקציב. כרגיל וכמו בישראל גם בצרפת רכבו של האזרח הוא גם כיסו, והממשלה תמיד ששה לתחוב ידה לתוכו. אלא שהפעם הנימוק היה גרוע במיוחד: הממשלה תירצה את החלטתה בדאגה לאיכות הסביבה ומאקרון המליץ לאזרחים לעבור לרכבים חשמליים (כאשר רכב חשמלי יקר הרבה יותר מרכב רגיל) . עיתונאית איטלקית שנונה  צייצה בטוויטר  כפרפרזה על דברי המלכה מארי אנטואנט ביחס למאקרון "אם הבנזין יקר שיסעו במכונית חשמלית".

ההחלטה הזאת לא רק עוררה את זעם ההמונים אלא הציפה את שלל בעיות היסוד של החברה הצרפתית שמעולם לא נידונו בתקשורת עד כה. בלי קשר לעמדה בנוגע לשינוי האקלים, ראיית הרכב הפרטי כמקור כל רע היא איננה מדעית ואינה מבוססת על שום נתון אמפירי. ידוע שמטוסי נוסעים מזהמים את האוויר הרבה יותר מאשר רכבים פרטיים, ודאי אם מדובר ברכבים מודרניים במדינה כמו צרפת.  ספינות משא ונוסעים ומכליות נפט פועלות על בסיס דלק שהרכבו הרבה יותר קרוב לנפט מאשר בנזין ודיזל, ולכן הן מזהמות אוויר בכמות עצומה. נוסף על כך מנוע דיזל צורך פחות דלק ומפיק פחות פחמן דו חמצני מאשר מנוע בנזין רגיל. גם מכוניות חשמליות דורשות יותר צריכת דלק בחשבון הסופי. אם רוצים להילחם בזיהום אוויר של מכוניות צריך להגביל תנועה של כל הרכבים ובוודאי שלא להיטפל דווקא לדיזל.

יש היבט חברתי פוליטי נוסף המקשר בין עליית מס טכנית למחאה חברתית בקנה מידה לאומי. בכלי תקשורת ממסדיים הסוגיה האקולוגית מוזכרת כ"שנויה במחלוקת" ועצם הניסוח הזה הוא כבר שקר היות ואין שום מחלוקת ציבורית: אין בציבור הצרפתי הרחב שום התעניינות באקולוגיה בהקשר הזה, רק הממשלה וכלי תקשורת המזוהים עם האליטות מעלות אותה. הרי מבחינת אזרח צרפתי מהשורה יש כאן צביעות משוועת: בורגנים עשירים נוסעים למסע אקולוגי לעולם השלישי במטוס נוסעים מזהם, אותם עשירים יכולים להרשות לעצמם לקנות מוצרים אורגניים ואקולוגיים בעוד שהממשלה גוזלת את הכנסתו של האזרח ורואה ברכבו שהוא לא יכול להסתדר בלעדיו את האחראי למצב האקולוגי ולהתחממות הגלובלית כפי שזה בא לידי ביטוי בהצהרותיו של מאקרון.

צרפת הפריפריאלית

הגיאוגרף והסוציולוג כריסטוף גוולי טבע לפני כמה שנים את המושג "צרפת של פריפריה". מדובר בתהליך שבו מתקיים פער הולך וגדל בין האליטות בערים הגלובליות הזוהרות כמו פאריז וליון ליתר חלקי האוכלוסייה המתגוררת בכפרים ובערים הקטנות, כל מה שנקרא פעם "צרפת העמוקה". נציגיה של צרפת זו הם אנשים עובדים בעלי מקצועות שונים החל בחקלאים ואיכרים וכלה במורים ופקידים זוטרים. אותם אזרחים הם הפעילים והפעילות שלבשו אפודים צהובים ויצאו בהמוניהם לרחובות; לכנות אותם "איכרים" ואת מחאתם "ז'אקרי" כרמז למרד האיכרים בצרפת במאה ה-14, וכפי שעשה זאת פרופ' אלי בר נביא תוך שהוא מחרה-מחזיק אחרי האליטות השליטות בצרפת זה פשוט חוטא לאמת ההיסטוריות והסוציולוגית. אותם אזרחים הם אלה שלא נהנים מפירות הגלובליזציה, כוח הקנייה שלהם יורד, מפעלים נסגרים או עוברים לסין. בו בזמן הממשלה מצמצמת שירותים שהיו מובנים מאליהם במסגרת מודל הרווחה הצרפתי ובתי חולים בפריפריה נסגרים. גם במערכת הבריאות הצרפתית המהוללת ביטוחים פרטים תופסים מקום והאזרח נדרש לשלם יותר. כאן המקום להזכיר שפריפריה בהקשר זה אינה ערי פיתוח צרפתיות אלא בעצם כל מה שמחוץ למדינת פריז הנוצצת.   גם האבטלה מורגשת במיוחד באזורים אלה.

ההיסטוריון ג'אן פייר לה גוף מתאר את מחאת האפודים הצהובים כהתעוררות של צרפת הפריפריאלית אך עם זאת הוא מזהיר שלא להיגרר לדמגוגיה בנוסח מנהיג השמאל הקיצוני מלונשון הרואה במחאה זו מרי אזרחי מהפכני נגד צרפת של האליטות, באותה נשימה מלונשון מייחס ל"אפודים הצהובים" מעלות וסגולות תרומיות מוסריות בדומה למה שיוחס לפרולטריון לפני שנים רבות. מדובר באנשים עובדים אבל המתקשים להתקיים בכבוד, המשתכרים כ-1300  יורו בחודש.

מה שמאחד את כולם הוא שלכולם יש רכב החיוני לחיים: במחוזות האלה של צרפת אין תשתיות של תחבורה ציבורית מפותחת ולכן רכב פרטי הוא צורך חיוני ולא מותרות. מובן שתושבי המחוזות האלה גם נוסעים יותר וצורכים יותר דלק ולכן משלמים יותר. בניגוד גמור למחאות דומות בעבר, המחאה הנוכחית הינה ספונטנית לגמרי למרות שכבר מונו כמה דוברים כדי לנהל מו"מ עם הממשלה. האיגודים המקצועיים העוצמתיים של צרפת נשארו מחוץ לתמונה שגם זה מעיד על משהו: איגודים מקצועיים בצרפת הפכו מזמן לגילדות המגנות על זכויות היתר של עובדים "מיוחסים" בעוד הם לא מספקים שום הגנה לעובדים זוטרים ובלתי מאורגנים.

כאבי פנטום של שלושים השנים המפוארות

מודל הרווחה הצרפתי התגבש והגיע לשיא במהלך התקופה מאמצע שנות הארבעים עד בערך שנת 1973, שנת משבר הנפט שחולל שינויים מרחיקי לכת בכלכלות אירופה. במשך התקופה הזאת מערכת הרווחה הצרפתית גדלה והקיפה יותר ויותר תחומים כולל מערכת רפואה ציבורית מפוארת ואיכותית והשכלה איכותית וחינמית. כוחה הכלכלי והמדיני של צרפת גדל. הצמיחה והשגשוג המשיכו בהתמדה אלא שכל התופעות החיוביות האלה היו מבוססות על מעורבותה העמוקה של המדינה בכלכלה. עם זאת זה לא היה סוציאליזם אלא מין שילוב מוזר של אטטיזם עם יוזמה פרטית של בכירי התעשייה הצרפתית בתחום הרכב, התעופה ותחומים אחרים. אלא שהיום המצב השתנה, התנאים החיוניים לקיומה של מערכת רווחה נדיבה פשוט אינם קיימים עוד, מכאן נגזרים קיצוצים ושאר הגירות.

הצלחת הגלובליזציה היא כישלונה

הצרפתים זכו למוניטין של מי שמתנגדים לרפורמות כלכליות ובמיוחד כמתנגדים לליברליזם. האם הצרפתים "שמאלנים" מרקסיסטים או שמא מולדתו של אלקסיס דה טוקוויל מתנגדת לליברליזם? התשובה נעוצה בהבדלים סמנטיים של אותו מונח במדינות שונות.  הסקר מ-2006 המצוטט ביומון הכלכלי "לז אקו" מראה שאכן בצרפת קיים חשד כלפי כלכלת השוק חופשי ואמונה בחיוניות המעורבות של המדינה בכלכלה. עם זאת בצרפת מתקיימת הבחנה ברורה בין ליברליזם פוליטי שצרפת היא גם מולדת לבין ליברליזם כלכלי.  בשפה הצרפתית העיתונאית העכשווית למונח "ליברליזם" מיוחסת המשמעות הכלכלית בלבד. בארצות הברית המונח "ליברלים" בהקשר האמריקאי פשוט משמש תחליף למונח "שמאל" בהקשר האירופי, נדמה שבשונה מצרפת בלי קשר לעמדה כלכלית.

עם זאת, חשוב לציין שלא נערכו בצרפת סקרים לאורך שנים כדי לאמוד את יחס האזרחים לכלכלה חופשית במהלך תקופה מסוימת. או אז היה ניתן לראות אם קיימת קורלציה בין שינויים ביחס זה לבין תמורות כלכליות וחברתיות. מכל מקום סביר להניח שיחסו של אזרח בכל מדינה לדוקטרינה כלכלית זו אחרת נגזר לא מתוך עיון השוואתי בשתי תפיסות והעדפת אחת מהן, אלא על בסיס התוצאות המעשיות של יישום הדוקטרינות האלה ברווחת הפרט.  בשנים האחרונות  רפורמות השואבות השראה מליברליזם כלכלי הפכו לסיסמאות ריקות מתוכן. במילים אחרות, כאשר מסבירים לאזרח שעליו לעבוד יותר, להסתפק בשכר נמוך יותר ובתנאים סוציאליים מקוצצים, בעוד שההסברים בנוגע לתכלית כל הגזרות האלה במקרה הטוב מזכירים הגדלת צמיחה  בעתיד כלשהוא ובמקרה הרע הם פשוט אינם קיימים, אם כך מובן שהאזרח חש אי אמון ואכזבה.

מאקרון שואף למצב את עצמו כרפורמטור ואפילו גווארדיאן השמאלני חשד בנשיא צרפת שהוא בעצם "ת'אצ'ר בפאונד". מעבר להבדלים בין גברת הברזל לנשיא צרפת הנוכחי קיים הבדל תהומי בין בריטניה של 1979 לצרפת של 2018 בדיוק בעניין הרפורמות. בבריטניה הייתה לכך הסכמה ציבורית רחבה מטרה ברורה: לשקם את הכלכלה הבריטית ולהחזיר צמיחה וזאת על רקע שיתוק שאחז בכלכלה הבריטית ערב עלייתה של ת'אצ'ר לשלטון. במקרה של מאקרון ב-2018, איש לא מסביר מדוע בעצם יש צורך ברפורמות אם הן לא יבטיחו לא עלייה ברמת החיים ולא שיפור מערכת הרווחה.

מערכת הרווחה הצרפתית החלה להישחק ככל שכלכלת צרפת הפכה גלובלית יותר והשתלבה בעולם. התזה של כריסטוף גוולי על אודות צרפת הפריפריאלית שהוזכרה לעיל כוללת כמה היבטים נוספים. עיקרה הוא שלצד  העובדה שהגלובליזציה חוללה יתרונות רבים לכלכלה הצרפתית, היא גם פגעה במרקם החברי. האליטות נהיו עוד יותר גלובליות עד כדי כך שהן הפכו לא-לאומיות ופריז קרובה יותר ללונדון, לברצלונה או אפילו לניו-יורק מאשר לערים צרפתיות אחרות. היא גם יצרה פערים עצומים של אי שוויון. למשל לא במקרה שמחאת האפודים הצהובים מתרחשת על רקע שערורייה בחברת רנו-ניסאן: המנכ"ל קרלוס גוסן  נעצר ביפן בחשד להעלמת מס בסכום של מיליוני יורו. מדובר באחד השכירים הבכירים ביותר בצרפת המשתכר בסכומי עתק. בשעה שהוא  נחקר כבר נשמעו דיבורים על "תספורת" או "מצנח זהב" כדי שנפילתו לבירא עמיקתא לא תהיה כואבת מדי לכיסו. כל זה שעה שאזרחים פשוטים נדרשים לצנע ולהקרבה.

לבסוף, אותן אליטות גלובליות יחד עם תקשורת המיינסטרים המזוהה איתן עסוקות בסוגיות שרחוקת מאוד מעניינם של רוב אזרחי צרפת. אזרחי צרפת סבורים ברובם שהאסלאם אינו תואם את ערכי הרפובליקה וכן אינם מתעניינים ברב-תרבותיות ובשינוי האקלים. האליטות איבדו את יכולת התקשורת עם ההמונים וגם עכשיו נראה שהן לא לגמרי מבינות מה קורה מחוץ לפריז ומה מניע את המחאה. גוולי מוסיף שכל התהליכים האלה מובילים להצטמקות ואף להיעלמות של מעמד ביניים. כתוצאה מכך, המפלגות המסורתיות מימין ומשמאל מאבדות רלוונטיות. הרי המפלגות הפוליטיות המסורתיות התבססו על מצביעים של מעמד ביניים ופנו אליו. השמאל אימץ את עקרונות הליברליזם הכלכלי אבל איבד רלוונטיות בתחומים אחרים. או אז קורה לשמאל מה שהעיתונאי והסוציולוג האיטלקי פייר פאולו פזוליני הצביע עליו כבר בשנות ה-70 "אחרי שאימץ את הכלכלה החופשית השמאל לא נותר אלא דבר אחר כדי לשמור על הפוזה של השמאל: להילחם נגד פשיזם שאינו קיים".

מחסור באינטליגנציה רגשית מדרדר את המצב

התנהלותו של הנשיא עמנואל מאקרון מאז שנבחר ממחישה שהוא לוקה במחסור באינטליגנציה רגשית פוליטית  ונעדר כל אמפתיה כלפי יריבים פוליטיים או אידיאולוגיים. מאקרון הוא ללא ספק איש משכיל מאוד ומוכשר. בסופו של דבר הוא בוגר בית הספר הגבוה למנהל ( ENA ) – מוסד יוקרתי שרוב הפקידות הבכירה של צרפת מורכב מבוגריו. אף על פי שאין מקבילה בעולם למוסד זה, הניסיון של צרפת ממחיש מעל צל של ספק שמצבה של צרפת לא משתפר מפני שהיא מנוהלת על ידי טכנוקרטיים איכותיים ביותר. מדוע? מכיוון שהנהגה פוליטית איננה ניהול מפעל או עסק. מאקרון כשל כבר כמה פעמים בפליטות פה המעידות על העדר אינטליגנציה רגשית. פעם הוא פנה למובטל והטיל ספק בחריצותו בחיפוש עבודה, בטקס יום הזיכרון למלחמת העולם הראשונה הוא הזכיר את המשת"פ הבכיר עם הנאצים של משטר וישי פיליפ פטאן כ"חייל דגול שעשה בחירה נוראה". חטא על פשע: במקום להודות בטעות ולהתנצל על פליטת הפה, הוא המשיך להתעקש על הדיוק ההיסטורי של אמירתו. מאקרון גם הצהיר בהזדמנות אחרת ש"אין תרבות צרפתית". למען הדיוק יש לציין שהאמירות הנשיאותיות האלה הן עובדות היסטוריות לפחות חלקיות. פטאן אכן היה קצין דגול ואלמלא היה איש צבא דגול לא היה נבחר למועצה שהוסמכה לנהל מו"מ כניעה עם הנאצים. באותו אופן מאקרון התבטא בנושא תרבות, ש"אין תרבות צרפתית אבל יש תרבות בצרפת" במטרה ברורה למצוא חן בעיני אותן שכבות בקרב האלקטורט המוסלמי שלא מרגישות שייכות לצרפת. אלא שזאת היא הבעיה שפוליטיקאי או דיפלומט חייב להיות מודע לאופן שבו אמירה זו אחרת נתפסת בלי קשר לכוונותיו המקוריות. פטאן היה פושע נאצי והנסיבות לא התאימו לדיון היסטורי מלומד על סגולותיו הצבאיות. באותו אופן, מיליוני צרפתים ודאי מרגישים צרפתים ומזהים את תרבותם כצרפתית בלי התחכמויות יתרות.

יתרה מזו, דווקא התנהגותו של הנשיא מחזקת את המתנגדים לאיחוד האירופי ולא בגלל לאומנות, פופוליזם ודמגוגיה ושאר התכונות הרעות שממהרים לייחס לשכבות נרחבות בקרב האוכלוסייה הצרפתית. הסיבה היא אותה סיבה: פוליטיקאים או אנשי תקשורת הניחנים באמפתיה ובאינטליגנציה רגשית היו מודעים להלכי רוח ולזרמי עומק והיו קשובים למצוקה של האזרחים. אם מתבוננים בסיסמאות הפרו-אירופיות של מאקרון מנקודת ראות של תושב צרפתי בפריפריה, הן נשמעות כניסיון להטיל מסים נוספים וכשאיפה לכרסם בעצמאות התרבותית והכלכלית של צרפת וכל זה כדי לרצות את הביורוקרטים של האיחוד האירופי שלא נבחרים על ידי איש ולא נותנים דין וחשבון לאיש.

מגמה מערבית גלובלית

התופעה של העמקת פערים בין האליטות הגלובליות בערים זוהרות לרוב הפריפריאלי אינה מצטמצמת לצרפת אלא אפשר לדבר באותה מידה על בריטניה הפריפריאלית ועל איטליה הפריפריאלית וכמובן על ארצות הברית הפריפריאלית. גם בישראל יש הדים לתופעה זו. טאוב קובע שבישראל כמו ביתר מדינות העולם המערבי הופיעו אליטות סוציולוגיות חדשות העוסקות במקצועות חופשיים שאינם כובלים אותן למקום מסוים. האליטות האלה לא חייבות להתנייד בפועל ממדינה למדינה אבל הן בהחלט מרגישות קרבה לא לבני עמן אלא לאליטות מקבילות בארצות אחרות. טאוב טוען שהמצב הסוציולוגי הזה גורם לאליטות להתנגד לדמוקרטיה בתור שלטון הרוב הייצוגי ולרעיון הלאום.

האליטות האינטלקטואליות והתקשורת עסוקות באופן אובססיבי בבעיותיהם של מהגרים מוסלמים על פי העקרונות של פוליטיקת זהויות. גם סוציולוגיה אקדמית הולכת בתלם ומרוב העיסוק בבעיות ההגירה איש כמעט אינו מתבונן במצבם של הצרפתים (או הבריטים או האיטלקים) הרגילים. כתוצאה מכך גל המחאה הנוכחי נתפס בהתחלה כהפתעה מוחלטת, למעט אולי חוקרים כמו גוולי או לה גוף שמזה כעשור דנים בסוגיה זו.

עיתונאים ואנשי אקדמיה ליברלים מזהירים חדשות לבקרים מפני פופוליזם ודמגוגיה שכמובן יובילו ללאומנות ואולי לפשיזם. הם לא מתעניינים בעובדות סוציולוגיות אלא מחילים על תופעה מסוימת את השבלונות הישנות שאבד עליהן הכלח. לא זו אף זו: ברוב המקרים הם חסרי כלים להבין ולנתח מצב קונקרטי במדינה נתונה אלא מתבססים על הגיגים של עיתונאים אנגלו-סקסים שהם בתורם מתבססים באופן בלעדי על הדומים להם בדעותיהם באותה מדינה "בעייתית", תהיה זו צרפת או פולין.

דמגוגיה מילולית היא "הנהגת המון" והיא דווקא אינהרנטית לפוליטיקה דמוקרטית. גם פופוליזם הוא שיטת התנהגות פוליטית שכמו דמגוגיה לא קשור כלל לאידיאולוגיה קבועה, ימנית או שמאלנית. אין פוליטיקה דמוקרטית בשום מקום שאין בה בכלל פופוליזם ודמגוגיה; אם כן  חומרת המצב תלויה בפרופורציה. פופוליזם הוא סימפטום ולא סיבה. פופוליסטים עולים לגדולה כאשר האליטות המסורתיות אינן ממלאות את תפקידן וכאשר המסגרות הישנות כבר לא מספקות פתרון לבעיות המטרידות את ההמון. לכן במקום להילחם בפופוליזם ובפופוליסטים יש לנסות לזהות את הבעיות ולמצוא פתרונות. גם אם אין בנמצא פתרון קל ופשוט שומה לפחות לזהות נכון את הבעיה.

*אני מודה לידידי הצרפתי ניקולא בגלאן על הסבריו המלומדים ועל העזרה בהכנת הכתבה

דוקטורנט בחוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב ואנליסט לעניין גיאופוליטקה ומודיעין.