‎קורא‫/‬ת‫:‬

בין מתקפה לאדישות: התדרדרות השיח על מגדר...

בין מתקפה לאדישות: התדרדרות השיח על מגדר

,
אפשר וצריך לדבר אחרת על עניינים מגדריים, כולל נושא כאוב כמו אלימות נגד נשים. רווית הכט ב"הארץ" ויואב מור באתר זה הראו כיצד לא לעשות זאת.
image_printגרסא להדפסה

רווית הכט מ"הארץ" התאכזבה. לא מספיק גברים הגיעו להפגנה נגד אלימות כלפי נשים ביום שלישי שעבר בתל אביב, אליה הגיעו לפי דיווחים מסוימים כ-20 אלף איש, רובן נשים. הכט הייתה יכולה לפטור את העניין בכך שהפגנות מושכות מטבע הדברים אוכלוסיות שמרגישות קרובות יותר לנושא, או לחלופין להסתכל על חצי הכוס המלאה, שכן לא מעט גברים הביעו סולידריות עם המחאה בדרכים שונות. אלא שמיעוט הגברים בהפגנה היה עבור הכט מאורע בעל משמעות. בעיניה, היה מיעוט הגברים סימן רע לבאות: "האם כשיגיע השלב הבא, והנשים ילחמו לא רק על זכותן לחיות ולא להירצח, אלא גם על נתח אמיתי בשליטה ובהובלה, האם אז לא נחזה בעוד גברים שיראו במחאת הנשים מתקפה עליהם ויזהו אותה כמתקפה קיומית עליהם"?, שואלת הכט.

תהייה זו מופרכת, מכמה טעמים. ראשית, כאמור, ניתוח המתבסס על ספירת ראשים בהפגנות הוא בעייתי. העובדה שיש בני אדם שייטו להפגין יותר עבור מטרה מסוימת, בגלל קשר אישי ומחויבות לנושא, אינה אומרת שאלה שלא באו להפגין מתנגדים למטרה. אחרי הכל, גם מרבית נשות ישראל בחרו שלא להגיע להפגנה – האם זה אומר שגם הן הולכות להתנגד למאבקן של נשים על שליטה והובלה? אלא שעצם התהייה של הכט מוזרה. נשים מעורבות יותר מאי פעם בכלל תחומי החברה בישראל, וגברים מתרגלים למציאות זו, ומקבלים אותה. זה אולי יפתיע את הכט, אבל לא כל הגברים חושבים רק על טובתם השבטית-גברית כביכול. הם לא רוצים שימנעו קידום מבנותיהן ומבנות זוגן, שמימושן העצמי חשוב להם כאבות ובני זוג. הם לא רוצים שיהיה להם בוס גרוע בעבודה, רק מפני שהוא קודם על חשבון אישה שמתאימה יותר לתפקיד. הם בני אדם, ולא רק גברים.

אני לא טוען שאין אתגרים אמיתיים בקידום נשים בחברה, אבל חשוב להסתכל על המגמה הכללית עם חוש מסוים של פרופורציה ותפיסה היסטורית. נשים משיגות, בזכות ולא בחסד, נתח בשליטה ובהובלה, וגברים רבים לא רואים זאת כאיום עליהם. החיים הם לא משחק סכום אפס בין נשים וגברים, אך מאמרה של הכט רווי בטרמינולוגיה ברוח הזאת: ההוכחה לחשש הגברי מפני כוחן העולה של הנשים נתמכת על-ידי שיחות עם נהג המונית ואדם המפגין עם שלט שנושא את הכיתוב "אני לא רוצח". כמו כן, היא ומוסיפה ושואלת, "האם גברים יסכימו לוותר על הפריבלגיות עתיקות היומין שלהם, שמהרגל וזחיחות פעמים רבות הם פשוט עיוורים להן לחלוטין?" צר לי לאכזב את הכט, אבל בין אם פריבלגים או לא, גברים מחזיקים בתכונות אנושיות כמו היכולת לחשוב, להרגיש, ולגלות אמפתיה. צריך ורצוי  לא להניח עליהם הנחות מראש, כי הם גם יודעים לקרוא ולהבין כשמנסים לקטלג אותם באופן סטריאוטיפי ושטוח. לבסוף הכט, שכאמור הגיעה לתהיות החמורות על התנגדותם האפשרית של גברים להתקדמות נשים בחברה עקב חוסר הגעתם להפגנה – החליטה לספר על העוצמה הרבה שחוותה בהפגנה שהיא (כמעט) על טהרת הנשים. לדידה, "מד החום האנרגטי היה שונה. אחר. לא הייתה התלהטות יצרים ותשוקה לעומתית לשרוף את המועדון או את בעל הבית". אי אפשר להתווכח עם תחושתה הסובייקטיבית של הכט. ניתן בהחלט לטעון כי זו לא נראית כמו דרך מועילה במיוחד להזמין גברים, שאליבא דהכט נוטים ככל הנראה "לשרוף את המועדון או את בעל הבית", להפגנה הבאה.

מהצד השני של שיח המגדר, ניצב לו בגאון יואב מור, אשר פרסם את מאמרו ביחס למחאה בשבוע שעבר באתר זה. בעוד הכט הסתפקה בניפוח עמום של ההתנגדות הגברית לזכויות נשים, מור מנסה להאיר כשלים מרכזיים במסרי המחאה (גילוי נאות: ערכתי לשונית את מאמרו של מור). חשוב לציין כי לא אכנס כאן לכל נבכי מאמרו. אני חושב שבחלק מדבריו יש טעם, והרצון לפרק את סוגית אלימות הנשים למספר תתי-בעיות אינה חסרת ערך, אף כי אינני מסכים לכלל טיעוניו וטענותיו. אולם, אני כן חושב שראוי לעמוד על שתי בעיות תוכן וסגנון מרכזיות במאמרו.

הבעיה הראשונה במאמר של מור היא שהוא בא לכאורה לעשות סדר, אך בעצמו מתבלבל ומבלבל את קוראיו. ראשית, מור טוען שלמחאה אין מטרה. כדוגמה, הוא טוען כי קריאתן של יוזמות המחאה לממשלה "ליישם את ההחלטות שהיא העבירה ואת התקציבים להם התחייבה כדי למנוע את הרצח הבא", אינה מציבה מטרה ברורה. אולי הבנת הנקרא שלי לוקה בחסר, אך נראה לי שדרישה מפורשת מהממשלה לקיים את החלטותיה והתחייבויותיה שלה, היא דרישה די ספציפית, ודאי לאור העובדה שבשנה האחרונה חלה עלייה חדה במספר מקרי הרצח של נשים בישראל. לסיכום, מור ניסה להראות כי המחאה לא מציבה מטרה ספציפית, תוך שהוא מדגים לקוראיו כיצד המחאה מציבה גם מציבה מטרה ספציפית ומוגדרת.

הבעיה השנייה והקשה יותר במאמרו של מור, היא שורת ההאשמות חסרות האחריות, שחלקן ממש מוציאות דיבה, כנגד מה שהוא מכנה ארגוני נשים (גילוי נאות: אני עובד במשרה חלקית בעמותה למען נשים מוכות). זו לא רק שאלה של סגנון, או התפלפלות על קוצה של מילה שייתכן ולא הובנה כהלכה. ההאשמות האלה חוזרות על עצמן לאורך המאמר, באופן שלא מתיר מקום לספק. לדוגמה, מור טוען שחלק מרכזי באלימות כלפי נשים מקורה באוכלוסיית המסתננים/מבקשי מקלט שהגיעה לישראל בשנים האחרונות. מור לא מביא נתונים שיגבו את טענתו, אך גם אם נקבל טענה זו כתקיפה, לא ברור כיצד הוא יוצא מטענה זו לתקיפה רבתי כנגד ארגוני הנשים. ללא שום גיבוי לטענתו, טוען מור כי "נשים ישראליות אשר סובלות  בשגרה מאלימות מסתננים לא זוכות לשום סעד מאותם "ארגוני נשים"". בעצם, טוען מור, ארגוני הנשים לא מבצעים את ייעודם באופן שיטתי, רק משום שהנתקפות הותקפו על-ידי מבקשי מקלט/מסתננים באפריקה. טענה כזו חמורה, כאשר היא לא מגובה בשום מקור, היא חסרת אחריות במקרה הטוב, ואפשר לקטלג אותה בגדר "פייק ניוז" לשמו, לעניות דעתי. קשה לי להאמין שהאשמה כזו היא אמתית, אך אם כך הדברים, על מור מוטלת האחריות להביא לה סימוכין. בסיום מאמרו, מור מעלה מספר השערות למוטיבציות שמניעות את ארגוני הנשים במחאה. הוא מציע כי ייתכן והארגונים מייצרים "מצג שווא" ורוצים תקציב הנחוץ לקיומם, ואף תוהה האם הארגונים מדברים על בעיית אלימות רבתי נגד נשים עקב "תקינות פוליטית" או חוסר יכולת של הציבור להכיל מסר "מורכב" (אגב, אם מור מחפש מחאה שלא השטיחה מסרים, כנראה שיש לו בעיה עם כלל המחאות אי פעם). ההשערה החמורה מכולן מגיעה בסוף ; טוען מור: "ייתכן גם שארגוני הנשים פשוט מעוניינים לחרב את הסולידריות בין נשים וגברים בישראל לצורך קידום אג'נדות פוליטיות פרוגרסיביות". אפשר לבקר נרטיבים של ארגוני נשים וכותבות פמיניסטיות –דבריהם אינם דברי אלוהים חיים. בעצמי עשיתי זאת בפתיחתו של מאמר זה. עם זאת, להציף את האפשרות שמטרת ארגוני נשים היא לרסק סולידריות בין נשים וגברים בישראל (לא פחות!) נראית כמו דרך קלה להציף רפש, בשם שבירת ה"פוליטיקלי קורקט" כביכול, מבלי לחשוב שלמילים, ולהאשמות כל כך חמורות, יש משמעות.

אפשר לחשוב על מצב עניינים אחר, בו ניתן להביא נקודות שונות לשיח על ענייני מגדר, לרבות הסוגיה הכאובה של אלימות כלפי נשים, בדרך שתקדם את השיח למקום קונסטרוקטיבי וטוב יותר. לחוויה האישית של הכט, ולרצון המובן לראות גברים נוספים בהפגנה, יש בהחלט מקום בשיח, אלמלא ביצעה הכט קפיצה לוגית ואינטלקטואלית מוגזמת בעליל שהובילה אותה להביע את החשש הצפוי לנשים מגברים שייצרו את התקדמותן, העומדת בניגוד למגמה ההיסטורית והרעיונית של האנושות (לפחות במערב). לניתוח של מור, המבקש לצלול אל נבכי הבעיה ולהראות כי יש לה רבדים שונים, גם כן יש מקום. למשל, טענתו כי בעיית האלימות כלפי נשים במגזר הערבי חמורה יותר מבמגזר הכללי בשל שרידות מבנים פטריאכליים רעיוניים כגון רצח על כבוד המשפחה, ראויה להישמע גם אם אינה נעימה לקריאה, משום שזוהי האמת. אף על פי כן, האשמותיו הישירות וחסרות הביסוס כנגד ארגוני הנשים, החמורות בעיני מהרהוריה המעורפלים של הכט, שופכות את התינוק עם המים ביחס לטענותיו. אפשר וצריך לנהל שיח מגדרי אחר – כזה שיוצא מתוך נקודת הנחה שמרבית הנשים והגברים במדינתנו מחפשים לחיות בעולם בטוח, בו לכל איש ואישה יש הזדמנות למצות את מרב הפוטנציאל שלהם. שיח של חירשים יעשה רק רע לכולנו.


יובל בנשלום

בוגר תכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.