‎קורא‫/‬ת‫:‬

הלכה בעולם מחולן: משחקי הכס ופסיקת הלכה...

הלכה בעולם מחולן: משחקי הכס ופסיקת הלכה

,
הוראת הלכה זה דבר מורכב, במיוחד לדתיים החיים בסביבה חילונית. הציבור הדתי מייצר מדרג בקיום ההלכות, לרוב בעל כרחם של רבנים. משחקי הכס כמקרה מבחן.
image_printגרסא להדפסה

בהוראת הלכה לציבור, יש דברים שהשתיקה יפה להם. זאת אמת שנשכחת לעיתים רבות במרחב הציבורי, אך נדמה לי כי פוסקים רבים פועלים על פיה. אין אומרים דברים שאינם נשמעים, ישנם דברים שאין האדם יכול ללמוד באמצעות מתווך, ויש עניינים שדווקא העיסוק בהם לחוסר צניעות יחשב. מסיבות אלו הופתעתי כי בעונה האחרונה של הסדרה המצליחה משחקי הכס, פתחו מספר רבנים בדיון ער, אף אם מצומצם, על האיסורים ההלכתיים הכרוכים בצפייה בסדרה. כיצד זה קרה? איני בטוח, אולי משום שהסדרה תפסה יותר ויותר כותרות בעיתונות המרכזית, אולי משום שכאנשי חינוך הם הרגישו כי החשיפה שלה בקרב הציבור הדתי עלתה; תהא הסיבה אשר תהא, בעצם קיום השיח, סדרה עמוסה במיניות ואלימות הפכה מדבר מוקצה לדבר שרבנים מדברים עליו.

אז אם כבר מדברים, נדמה כי השאלה הראשונה שעלינו לשאול אינה "כיצד ראוי לנהוג" אלא "מדוע דתיים מורים לעצמם היתר ורואים משחקי הכס?" זאת לא בהכרח השאלה שרגילים להתחיל בה, בוודאי רבנים, אך נדמה לי כי במקרה זה, כבמקרים רבים אחרים, היא תעזור לנו להבין עם מה אנו מתמודדים. אפשר לפסוק ללא קשר לתופעה, זה אפילו האינסטינקט כאשר מדובר על איסורים מפורשים, אך נדמה לי כי רבים מגדולי ישראל לא פעלו כך לאורך הדורות. על כל פנים, אם אכן מדובר בעובדה מוגמרת ודתיים רבים לא מתביישים לצפות במשחקי הכס, מדוע אין הם מתחשבים בהלכה?

כמובן, בעצם השאלה אני מניח כי אכן יש איסור הלכתי בצפייה בתוכן שאינו צנוע. רוב הפוסקים שאני מכיר יאמרו שאין ספק שיש איסור הלכתי, אפילו חמור, בצפייה בסדרה כמו משחקי הכס, אך אני מכיר בכך שיש קולות אחרים. עם זאת, איני רוצה לדון בשאלה זו באריכות, לא משום שהיא לא מעניינת אלא בעיקר משום שלתחושתי היא לא רלוונטית לדיון. לדעתי, וכאן אני אולי טועה, מרבית משומרי המצוות הצופים במשחקי הכס עושים זאת על אף שברור להם כי זאת אינה רוח ההלכה; מעטים אלו הצופים במיניות גסה לאחר הכרעה הלכתית שקולה.

אם אני צודק ואכן ההלכה נדחקת הצידה עבור צפייה בסדרה כמו משחקי הכס, חוזרת השאלה ביתר שאת: מדוע אנשים המקפידים על שבת וכשרות מפסיקים להקפיד כשזה מגיע למשחקי הכס? התשובה הראשונה שעולה לי, והיא גם העתיקה ביותר, היא הפיתוי. אנשים יודעים שזה אסור, אבל איסורים תמיד היו דברים קשים. הרב אברהם סתיו, בכתבה בכיפה, מתייחס לתופעה בדרך דומה. עלינו ללמוד, כך כותב הרב סתיו, לומר "לא!" לתרבות המערבית המפתה. הרב סתיו, בניגוד לאחרים, מכיר בכך שקיים עומק בתרבות, אך בשורה התחתונה מדובר בסוג של פיתוי שעלינו לדעת לומר לו לא. זאת כמובן אפשרות שיש בה עוצמה דתית לא מבוטלת, ואכן אני מאמין כי היא מתאימה לרבים: האיסור בעינו עומד והאתגר הדתי הוא לעמוד בו. עם זאת, אני מאמין כי עבור רבים זה לא הסיפור. נרטיב הפיתוי על דרך כלל כרוך בבושה, בהסתר, וכאן ברור שזה לא המצב. אנשים לא מתביישים לומר שהם צופים במשחקי הכס, אחרת כל הדיון הזה לא היה מתחיל.

אציין אם כן שתי סיבות שהן בעיני משמעותיות, לכל הפחות עבור חלק מהציבור הדתי. הראשונה היא שאנשים לא מקפידים מאוד על הלכה. אני יודע, זה נשמע טריוויאלי, אבל תאמינו לי שזה לא. מדובר באנשים דתיים, אפילו אנשים שהדת חשובה להם, אך בין ייחוס חשיבות לדת ובין המוכנות להיות מושקעים בה באופן טוטלי, יש פער גדול. אנו חיים בעולם מחולן, עולם בו ברירת המחדל היא החילון, וכל משמעות שאנו רוצים להעניק לסובב אותנו היא תולדה של בחירה. יש הבוחרים במערכת ערכים חילונית, כלומר נטולת אלוהים, אך יש הבוחרים בדת ותולים באלוהים את יהבם. אנשים שומרים הלכה, אם כן, משום שבחרו בה ומשום שהיא בעלת משמעות בחייהם. הצד השני של המטבע הוא שאם וכאשר הדת הופכת לחסרת משמעות, הרצון, ואפילו היכולת, של אדם מן השורה להקפיד על ההלכה, יורדת פלאים. כפיית הרצון זה כמובן תנועה נפשית חשובה שלא כדאי לוותר עליה, אך גם היא זקוקה לפשר, אחרת היא מהר מאוד תדעך. קשה לדעת מתי יבחר אדם בדת ומתי לא, אך כמדומני שצפייה בסרטים ובתוכניות טלוויזיה כבר מזמן אינה דבר שנופל תחת הקשר דתי. עבור רבים אלו נקודות חסרי משמעות ביום יום, רגעי בטלה, ומדוע אם כן שדתיים יחוו אותם אחרת?

את הנקודה האחרונה ניתן לנסח גם באופן אחר: בעולם מחולן ההלכה נקבעת ביחס לשאלה. אם אדם מחשיב משהו להלכתי הוא אכן כזה, אחרת מבחינתו זהו תחום שנשאר מחוץ לבית הכנסת.

ומכאן לסיבה השנייה שאני חווה כמשמעותית: בין אם נרצה ובין אם לא נוצר מדרג בשמירת הלכות. זאת כמובן אינה תופעה חדשה, ולדעתי רבים מיהודי התפוצות יודעים בדיוק על מה אני מדבר. יהודים רבים מגיעים ברכב לבית הכנסת אך לעולם לא יפספסו את הדרשה של הרב. רבים לעולם לא יאכלו חזיר, אך בלי בעיה יקנו בשר מקצב גוי. ההלכה לא יכולה להיות, עבור האדם הממוצע, מקשה אחת, אחרת לא תהיה לה עמידה. לא ברור למה, אך בארץ יש מסורת של התעלמות מעובדות אלו. אם לא נשכיל להבין שהציבור, בעל כרחם של רבנים, מייצר מדרג הלכתי, אזי נאבד את היכולת שלנו לדבר עם הציבור, את היכולת שלנו להיות מורי הלכה.

אדגיש, לא מדובר בהכרח במדרג פנים הלכתי, כפי שחברי, הרב חננאל רוס, רצה להציע. אמנם ישנם דרגות בהלכה, בין דאורייתא ודרבנן, לכתחילה ודיעבד, אך בהוראה לציבור חכמים השתדלו מאוד לא להפריד בין הלכות: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (אבות פ"ב). המדרג שאני מדבר עליו נובע מלמטה, מקהל המאמינים. פוסק אינו יכול לבחור בין הלכה אחת לרעותה, אך הציבור עושה בחירות כאלו מידי יום. אני מודע לכך שבנקודה זו עולות שאלות רבות: איך בדיוק בחירות אלו נעשות? מה חשוב ומה לא? האם הרבנים צריכים לשתוק באופן כללי? האם עליהם לשתוק רק ביחס להלכות מסוימות? לחלק משאלות אלו יש לי תשובות, לחלק אני לא בטוח, אך כמדומני שהן צריכות להיות נקודת מוצא לדיון.

אני, למען הסר ספק, לא ראיתי וכנראה לא אראה סדרה כמו משחקי הכס. אך עם זאת אני מרגיש שזאת בחירה שעשיתי. בחרתי כאן בעולם ההלכתי, בחלק מבחירה רחבה יותר להיות אדם דתי בעולם חילוני. אני מודע לכך שהייתי יכול לבחור אחרת, ויתרה מכך, אני יכול להבין את חברי ובני משפחתי שבחרו אחרת.


קרדיט תצלום:
simisi1
שתף:
 
  • אהד וילק

    אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.