‎קורא‫/‬ת‫:‬

המדיה היא המסר: האם המדיה החדשה טובה לדמוקרטיה?...

המדיה היא המסר: האם המדיה החדשה טובה לדמוקרטיה?

,
הבחירות באו והלכו, הייתה הכרעה והן נגמרו. אבל משום מה, אולי כי לא ממש חוויתי אותן מהארץ, הן הרגישו לי שונות במקצת. אולי, זה כי התחלתי להתעסק בחלק מהמחקר שלי בתקשורת.
image_printגרסא להדפסה

אין חוקר תקשורת שלא נתקל בציטוט המפורסם של מרשל מקלוהן "המדיה היא המסר." הבעיה היא, כמובן, שבגלל שלא למדתי בצורה רשמית לימודי תקשורת, לא קיבלתי הסבר מפורט על הקביעה הזו, שיכולה בקלות להראות כתמוהה. לרוב, מי שיוצא לו לקרוא ולהתעסק במאמרים אקדמיים בתחומים אלו, יודע שברגע שמשהו מתקבל כמוסכמה לא טורחים להסביר אותו. מספיק שכותבים "המדיה היא המסר", על פי מקלוהן, כדי לקבל את האפקט הנדרש. אחרי הכל, נקודת ההנחה היא שכולם יודעים מה זה אומר.

בעיה נוספת שעולה מן המנהג הזה, היא שבסופו של דבר יש רידוד של טיעון שלם. ולפעמים לא טורחים להסביר בדיוק למה באמת התכוון המשורר. אם תרצו, זו אולי דרך לסמן לאחרים "אני מבינה בתחום". כלומר, לשם הפרוטוקול. במקרים חריגים ממש, מקבלים סוג של "טלפון שבור" אקדמי, שבו הנחה או אפילו סתם הפרחה לאוויר של איזשהו רעיון או השערה לא מבוססים, הופכת במרוצת הזמן לחוק ברזל. דוגמא מצוינת מגיעה מהספר של גיא דויטשר, "מבעד לזכוכית השפה: למה העולם נראה לנו שונה בשפות אחרות" (תרגום שלי מאנגלית). דויטשר מציין שבתחילת לימודי הבלשנות שלו נאמר לו בקורס מבוא שכל השפות שוות כי הן ממלאות צורך זהה. לאורך פרק שלם הוא מנסה לפרק את הקביעה הזו רק כדי לגלות שההשוואה בין שפות היא בלתי אפשרית. אם כך, הוא שואל, למה אחת האקסיומות של התחום האקדמי המכובד הזה בכלל קיימת? הוא ניסה להתחקות אחר מראי המקום, והדבר לקח לו למעלה מ-10 שנים. לבסוף, הוא ראה שמישהו פעם שיער השערה, ללא ביסוס, והררי ציטוטים קברו אותה והפכו אותה לקביעה.

יש סיכוי לא רע שזה בערך מה שקורה למידע ברשת החברתית. המסרים מעוצבים בה כך, שכל דבר יראה כאמת. האם זה בריא לדמוקרטיה? אני חושש שלא. אז מה הקשר בין הבחירות האחרונות לבין מקלוהן והקביעה שלו שהמדיה היא המסר?

אחד העקרונות עליו המדיה החדשה בנויה הוא הרעיון של "כלכלת תשומת לב". כלכלה, אחרי הכל, בצורה מאוד מופשטת, היא המערכת דרכה אנו מקצים משאבים הנמצאים במחסור בתוך החברה. אם פעם מידע היה נדיר, כיום אין זה המצב. ההפך הוא הנכון, למעשה, מה שנמצא במחסור זה תשומת הלב שניתן להשיג במשק, כי כיום מידע יש בשפע. לכן, אפליקציות והמדיה החדשה, והאנשים המשתמשים בפלטפורמות הללו, עושים הכל כדי להשיג תשומת לב (למשל להיות ראשונים בחיפוש באמאזון), ולשמר אותה.

כשאנשים מגוללים את ה"פיד" בפייסבוק בקצב מסחרר, צריך לעשות משהו כדי לתפוש את תשומת הלב שלהם ולשמר אותה. בזכות ניטור מידע, ניתן להבין בערך מה מצליח יותר ומה פחות. אבל אני לא צריך "ביג דאטה" כדי לדעת שמה שבריא לדמוקרטיה לא "עובר מסך" במדיה החדשה.

במקרים רבים אני נתקל בתשובה "למי יש זמן לראות את זה", כשאני שולח קישור בן 20 דקות לחבר בדבר נושא שיצא לנו לשוחח עליו ומעניין אותו. איך נכנס לכאן הרעיון של מקלוהן? אם אנשים לא מוכנים ולא מתעניינים במידע מורכב, ארוך, שמועבר בצורה איטית ומובנת, הוא פשוט לא יהיה קיים בפייסבוק ובמדיה החדשה. לכן, המסר מתעצב על פי ה"דרישות" של המדיה. אין זה חדש כלל וכלל. תהליך זה החל כבר עם המעבר לטלוויזיה. אולם, המצב החריף עם המדיה החדשה, שקיצרה את המסר עוד יותר.

אם הרשתות החברתיות הן הפלטפורמות העיקריות דרכן אתם צורכים את החדשות שלכם, זאת אומרת שאתם צורכים אותן במתכונת ה"דיאט" שלהן. למשל, הרבה פעמים אנשים לא טורחים להיכנס לקרוא את הכתבה, אלא מסתפקים בקריאת הכותרת בלבד, ונראה שגם זה מספיק כדי לשתף אותה כ"אמת".

הרעיון של "כלכלת תשומת לב" נכון במיוחד לפלטפורמות שדרכן אנו צורכים את החדשות. כלומר, גם להן יש אינטרס לגרום לנו להיכנס כמה שיותר פעמים אל הפלטפורמה, ולשהות בה כמה שיותר. הרי כך מוכרים יותר פרסומות. עם זאת, הרצון לשמר אותנו "בפנים" גורם לבעיה נוספת כשצורכים את עיקר החדשות דרך הרשתות החברתיות. הרשתות לא רק מרדדות ומפשטות את המסר, הן גם מעצבות וקובעות מה תראו ומה לא. לתופעה זו קוראים "בועת הסינון" (Filter bubble). האלגוריתם החכם של הרשתות החברתיות לומד אותנו, ויודע למה אנו מגיבים ולמה אנו אדישים. על פי המידע הזה הוא מתאים את ה"ניוז פיד" שלנו לשני דברים – למה שאנו אוהבים ולמה שאנו לא סובלים.

כלומר, אם תהיתם למה מרצ לא זכתה בבחירות, אף על פי שכל ה"פיד" שלכם נראה כמצביע מרצ, אתם לא לבד. זה קורה בגלל ה-filter bubble. מעבר לכך, תראו כתבות או פוסטים שליליים מאוד על מי שאינכם מתכוונים להצביע לו, כי על פי רוב לזה אנו מגיבים.

מניסיוני האישי, אני לא נתקל ברשתות החברתיות בשיח מפרה, עמוק ומעניין מהסיבה הפשוטה, שהמדיה הזו לא בנויה לשם כך. המסר מתעצב על פי המדיה ולא ניתן להעביר דרכו שיחה נעימה, קשובה ומפרה. המרחק הפיזי מאנשים גורם לנו לזלזל בהם, לא להיות קשובים לרגשות של אחרים ולהיות "קלים על ההדק" עם הבחירות המילוליות שלנו.

מה שיפה ב"זווית אחרת" הוא הניסיון לתת עומק לשיח ולתת מקום לדעות שונות מזוויות שונות. אני כותב לפעמים פוסטים ארוכים בפייסבוק (בערך באורך הזה), אך אני יודע שאפילו 10% מהחברים שלי בפייסבוק לא קוראים את מה שאני כותב. הרבה פעמים חברים התוודו בפני, שהם לא מסוגלים לקרוא עד הסוף. מה שמטריד אותי הוא שהפוסטים הם בסה"כ פחות מ-1000 מילים. כיום, בייחוד דרך המדיה, מדובר בטקסט ארוך מדי.

אם הדמוקרטיה בנויה על כך שכולנו נדע כמה שיותר, ונוכל לגבש את חוות דעתינו ממקום של ידע ובחירה מושכלת, הרשת החברתית היא לא המקום שכדאי לדמוקרטיה להסתמך עליו בשביל לממש מטרה זו.


גדי גרשוני

סטודנט לתואר שני באוניברסיטת נאגויה ביפן. מתמחה ביחסים בין-לאומיים, בנושאי תרבות ושפה, ובשפה היפנית ובתרבות היפנית בעיקר. עוסק בחקר הפער בין פרקטיקה ותיאוריה, ובחיבור של תרבות שפה וטכנולוגיה.