בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

המחאה שהתחפשה: מדוע מחאת האפודים הזוהרים בישראל ני...

המחאה שהתחפשה: מדוע מחאת האפודים הזוהרים בישראל נידונה לכישלון?

,
מדוע המחאה העכשווית לא תשיג את מטרותיה? בעיקר מפני שאינה יודעת לבטא את רצונותיה; המוחים לא מצליחים להציג באופן ברור את דרישותיהם להורדת יוקר המחיה, ומסתפקים בקריאות כלליות. ללא מסר ברור, המחאה לא תוביל לשינוי מדיניות. אם לא נדע מה אנחנו מבקשים, איך נשיג אותו?

אחד מעמודי התווך של משטר דמוקרטי הוא הזכות להפגין; הרי השלטון הוא של העם, ולכן זה לגיטימי ולעתים תכופות אף רצוי לצאת להפגין בכדי להביע חוסר שביעות רצון מהממשלה (כל עוד לא עוברים על החוק, לא חוסמים כבישים ולא מפרים את הסדר הציבורי). אבל יש לעמוד על ההבדל בין להפגין נגד הממשל באשר הוא, לבין להפגין נגד מדיניות מסוימת במטרה לשנות אותה.

בשבוע שעבר החלו להתגבש קבוצות שונות הקוראות לנו, אזרחי ישראל, לצאת לרחובות ולמחות כנגד עליות מחירים הצפויות במגזרים רבים, לרבות החשמל, המים, ביגוד, מוצרי מזון, ועוד. קבוצות כמו "המחאה החברתית נלחמת בשחיתות" או "בואו נהפוך את המדינה" ביקשו מכולנו לצאת להפגין עם אפודים צהובים. אך בניגוד למחאת האפודים בצרפת, המסר בישראל היה מעין ערבוב של תסכול כללי ומגוון מהמערכת, במקום מסר אחיד, מדויק, עקיב וקוהרנטי.

מבדיקה קצרה של קבוצות מארגני המחאה עולה תמונה מעורפלת. הסתירות הפנימיות בתוך קבוצות אלה רבות מכדי לספור. ובכל זאת, אציג כמה דוגמאות: "נמאס להיות פראיירים… צריך לזעזע את המדינה!", "הגיע הזמן להתחיל לשבור פה בנקים", "הייתי בא אם הייתם מפסיקים לסבסד את ביטוח לאומי, מקצצים בחינוך ושואפים להחרבת ההסתדרות", שובתים על הניכור של הפריפריה", "צריך לפרק את מונופול החשמל", "גם מי שעובד כמו חמור מצאת החמה על צאת הנשמה אין לא כסף!", מיעוט קטן של מושחתים עושים בנו מה שהם רוצים", "אנחנו נבוא, אבל אני מבקשת שתגיעו למחאה של הזקנים ב-27 לחודש, צריכים לתמוך אחד בשני". וכו' וכו'.

במקרה הטוב, המארגנים חטאו בחטא ה"תפסת מרובה לא תפסת", כלומר "התפזרו" בדרישותיהם, ולכן פגעו במנוף הלחץ שלהם לשינוי מדיניות. במקרה הפחות טוב, אך היותר סביר, המארגנים פשוט לא ידעו מה עליהם לבקש; בורות כלכלית ושנאה לשלטון הנוכחי העפילו על הצרכים הנדרשים בפועל.

במקום להתרכז במונופול החשמל, המוחים התרכזו במתווה הגז והשפעתו על מחיר החשמל. איני טוען שלהסדר הגז אין השפעה על מחיר החשמל, אך הבעיה נובעת מכך שחברת החשמל היא השחקן המרכזי בשוק. אילו היינו מפרקים את המונופול ומאפשרים כניסת שחקנים נוספים, למשל, למחיר הגז הייתה השפעה קטנה בהרבה על מחיר החשמל שלנו. מה עומד בינינו לבין האוטופיה של חשמל זול יותר, שלפחות בחלקו גם מיוצר מאנרגיה ירוקה, ומהורדת מיסים המממנים את המונופול? ועד עובדי חברת החשמל ש"יושב על השלטר" וההסתדרות. כוח פוליטי של עסקנים למיניהם, בשילוב עם בורות כלכלית (או אדישות) מצדנו, הציבור, מאפשר לקבוצת לחץ קטנה לפגוע קשות בכולנו, האזרחים.

במקום להתרכז במשטר המכסים שמייקר את מחירי הדירות (מכסים על יבוא מלט וזכוכית, למשל) ואת מחירי מוצרי המזון (מכסים על יבוא מוצרים חקלאיים, למשל), העדיפו המוחים לזעוק "ביבי הביתה" או "מושחתים נמאסתם". מחקרים של ארגון המדינות המפותחות (ה-OECD) מצאו שהריכוזיות בתחום המזון וחסימת הייבוא מעלה מחירי מוצרים אלה בעשרות אחוזים. במקום לדרוש את פירוק המועצות החקלאיות ולקרוא לתחרות בשוק הביצים או החלב, המוחים זעקו "ישראל חזקה יותר מנתניהו ומנדלבליט". קריאה ערטילאית זו לא תוריד את מחיר החלב. פירוק המועצות החקלאיות, לעומת זאת, כן. עד שנגיע ליום מהולל זה, נמשיך לשלם על חלב עשרות אחוזים יותר ממה שמשלמים אמריקאים או אירופאים.

הקריאות הסותרות להורדת מיסים או לסבסוד חקלאים, לשבירת מונופולים או לקירוב הפריפריה למרכז, פגעו אנושות בסיכויי המחאה להצליח. במילים אחרות, גם אם כל צמרת ההנהגה הישראלית הייתה קשובה קשב רב לזעקת המוחים ביום שישי האחרון, מה היה עליה לעשות? כיצד ניתן ליישם את "ישראל חזקה יותר מביבי ומנדלבליט"? האם על הממשלה להעלות מיסים בכדי לבנות כבישים שיקרבו את הפריפריה למרכז? או שמא עליה לפרק את מונופול החשמל? האם יש להגדיל את הסובסידיה לחקלאים, או להעלימה כליל? האם הקריאה "די לשחיתות" משמעה שרוה"מ נתניהו צריך להתפטר בגלל החקירות נגדו? או שמא משמעה שמאסנו בנפוטיזם בחברת החשמל ובנמלים?

הקריאה להורדת יוקר המחיה היא חשובה מאוד, וראוי לצאת ולהפגין כנגד מדיניות הממשלה. לצערי, ביום שישי ראינו סתם עוד הפגנת שנאה לביבי ולשלטון, פורקן של תסכול כללי. אפשר להיות מתוסכלים מביבי, מהשחיתות ומיוקר המחיה. אך הפגנה כללית כזו בהכרח לא תביא לשינוי מדיניות.  העובדה שאישים כמו יאיר לפיד ואלדד יניב רכבו על גל המחאה ממחישה טענה זו; זו כבר אינה זעקה עממית כנגד גזרות הממשלה, אלא הפגנת מרמור סמי-פוליטית שמטרת הקצה שלה במידה רבה היא החלפת השלטון יותר מאשר הוזלת המחיה בישראל.

שתי מסקנות עולות מהניתוח. הראשונה היא שעלינו להעביר מסר אחיד וברור בנוגע למה שאנו רוצים לשנות. אם נמאס לנו לממן שרים בלי תיק (בצדק), סוגיה שאני מניח שיש עליה הסכמה בכל הקשת הפוליטית, עלינו להילחם במדיניות זו, למשל, על ידי הפעלת לחץ על הנציגים שלנו בכנסת לחוקק חוקים כנגד מדיניות זו. הרי זוהי תופעה שמתרחשת כבר זמן מה בפוליטיקה הישראלית, ולא קשורה למנהיג מסוים באופן ספציפי. עלינו להילחם בתופעה, לא בסימפטום (מנהיג כזה או אחר). באופן דומה, אם מונופולים ציבוריים פוגעים ברווחת האזרחים (הן מפני שאנו מממנים אותם והן מפני שאנו מקבלים שירות או מוצר נחות במחיר יותר גבוה מאשר בתנאי תחרות), יש לקרוא לפירוקם. אם לא נקרא למיגור התופעות הספציפיות שמהן איננו מרוצים, הרי שנגזר עלינו להיות המומים כשיתחלף השלטון, אך הבעיות יוותרו על כנן.

המסקנה השנייה היא ספציפית יותר לבעיה של יוקר המחיה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקר פה, ולמה? כשבוחנים כל מוצר וכל סקטור לגופו, לא קשה לזהות תבניות מאוד ברורות לסיבות ליוקר: מונופול, קרטל, מכס, מגזר ציבורי רחב ומושחת, ועדי עובדים כוחניים עם זכות שביתה מתירנית, ריכוזיות והיעדר תחרות. עלינו להתייחס לכל עניין לגופו בכדי ליישם את המדיניות שתביא את הברכה הכי גדולה לאזרחי ישראל. קריאות כלליות לא יעשו זאת.

ייתכן ונכונות לנו עוד מחאות חברתיות רבות שייכשלו. הכל תלוי במסר שנעביר להנהגה שלנו ובלחצים שנפעיל עליה. המחאה שתצליח להוזיל את המחיה בישראל היא זו שתדע לדרוש באופן ממוקד את מה שצוין לעיל (ואולי דברים נוספים). אם נמשיך ללכת אחרי פוליטיקאים צמאי כוח מלאים בהבטחות שווא וסתירות פנימיות בעמדותיהם, נכונים לנו עוד כשלונות רבים. כשנצליח להתאחד בעזרת רעיונות ברורים ומוגדרים, מתוך הבנה איזו מדיניות אנו רוצים, ולמה, ייתכן ונצליח להשיג את מבוקשנו. כך, אולי נבחרי הציבור שלנו יבצעו את התפקיד שלשמו בחרנו אותם – לשרת אותנו, האזרחים.


בר נדל

בוגר תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית. עובד ככלכלן בקסלמן (PwC), ליברל ואיש השוק החופשי. כותב על כלכלה.