‎קורא‫/‬ת‫:‬

טרור של ציפיות נמוכות: ההתעקשות על גזענות ממשיכה...

טרור של ציפיות נמוכות: ההתעקשות על גזענות ממשיכה

,
חמישה עשר אזרחים מתו מירי משטרה בחמש השנים האחרונות, ביניהם שני אתיופים. יכול להיות שהם לא היו מתים אם המשטרה הייתה מתנהלת באופן מקצועי יותר, ויכול להיות שהם לא היו מתים אם הם היו לבנים. כל אלו בגדר האפשרות, אבל גם אם ניקח את הגרסה הכי גרועה, ובה כל הנורים הם חפים מפשע שלא עשו דבר מלבד להיוולד בצבע הלא נכון - זה מה שמצדיק הפעלת אלימות קשה על רכוש, על שוטרים שממלאים את תפקידם ועל עוברי אורח חפים מפשע?
image_printגרסא להדפסה

כן לקידמה – כן לאלימות!

לאחר שייבאנו את רוח ההכלה והגזענות הפרוגרסיבית מארה"ב, התשובה היא כן, בהחלט! תחילת ההצדקה נטועה בהיסטוריה הגזענית והטראגית של ארה"ב בכל הנוגע לאפרו-אמריקאים, אשר כללה עבדות וחוקי הפרדה ברורים תחת הדוקטרינה השקרית של "נפרד אבל שווה" – היסטוריה אשר הלבנים האמריקאים מרגישים צורך להתנצל עליה. זוהי טקטיקה ידועה ופרימיטיבית המכונה "גמול דורות", המתגלמת בניב הידוע "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". עונש זה מאוד בעייתי משום שהוא מעניש אנשים שאינם חטאו אלא רק נולדו לנסיבות מסוימות. אולם, לתנועה הפרוגרסיבית הבלתי ליברלית אין בעיה להחילו על הלבנים האמריקאים משום תחושות העליונות המוסרית והאשמה של חבריה.

כך, מאז שנות ה-60, החברה האמריקאית מפגינה סובלנות בכל הנוגע להתפרעויות של אפרו-אמריקאים, כמו ההתפרעויות האלימות של האגודה האפרו-אמריקנית באוניברסיטת קורנל, התפרעויות של אפרו-אמריקאים בעיר דטרויט, אשר גרמו ללבנים רבים לברוח מהעיר ופגעו בה קשות כלכלית, ולדרישות עכשוויות של אפרו-אמריקאים בקמפוסים למרחבים נקיים מלבנים.

ישנם שני מקורות לסובלנות הזו: הראשון הוא גזענות של ציפיות נמוכות – הנכונות להתייחס לאנשים באופן שונה ולאכוף את החוק במידה שונה בהתאם לצבע עורם היא תפיסה גזענית, גם אם יש בה אי אילו הצדקת הקשורות להיסטוריה מקומית וקבוצתית. יתר על כן, הכלה זו מתבססת על ההנחה כי השחורים אינם יכולים אחרת, וכי בשביל להיות מוסריים ולכפר על העבר על הלבנים לסבול זאת באציליות.

המקור השני הוא התנועה הפרוגרסיבית, המגדלור הגזעני של תקופתנו. לתנועה זו כוונות טובות ומוסריות במובנים רבים, אולם המקורות הנאו-מרקסיסטיים המהפכניים שלה גרמו לה להיות רצחנית וגזענית. לפי התפיסה הפרוגרסיבית, החיים החברתיים מתאפיינים במאבק בין מעמד מדכא ומעמד מדוכא, כאשר המעמד מוגדר בהתאם לקריטריון אחד, אשר יכול להיות כלכלי, גזעי, מיני וכדומה. ומכיוון שכל מערכות היחסים הבין-קבוצתיות הן מאבקים, הפרוגרסיבים מצדיקים אלימות ואף מתעדפים אותה על פני שאר האמצעים.

את המקורות הפרוגרסיבים ניתן למצוא במהפכה הצרפתית וביתר שאת במהפכה הבולשביקית, שתי מהפכות אלימות אשר יצאו כנגד הסדר הקיים ברצחנות בטענה כי רק מהפך אלים וטוטאלי יביא לאוטופיה. בעיניים מהפכניות, דיון ושיח הם איוולת חסרת תועלת המשמשת כמניפולציה של האליטה. זהו הכלבלב הדמוקרטי אשר מסיח את דעת המדוכאים המרוסנים, ועל המהפכנים לשבור ריסון זה ולגרום למהפכה לקרות. זהו בסיס התמיכה של המהפכנות הפרוגרסיבית של השמאל החדש, וזהו הרציונל שמנחה את תנועות המחאה.

זהו גם הרציונל של רוח התקופה, שמאז שנות ה-60 מוגדרת יותר ויותר בתור רוח פרוגרסיבית. זוהי רוח של מחאה לשם מחאה, אלימות לשם אלימות, מאבק לשם מאבק. זוהי רוח אשר לוקחת בעיות אמיתיות ומלבישה עליהן את כל הטראגיות שהיא יכולה לגייס, משום שזה לא משנה מה המציאות, משנה שהכל הולך בדיוק לפי תפיסת האופנה הפרוגרסיבית, זו המתעדפת התקרבנות על פני בדיקת עובדות, האשמת החברה על פני אחריות אישית, אלימות במקום הידברות ושיח. ההבחנה של הפרוגרסיביות היא הבחנה של גזע, ולפיכך היא מקדמת גזענות. השחורים מאשימים את הלבנים, ואילו על הלבנים להכיל אותם ולהתייחס אליהם בסבלנות, באופן שונה ומיוחד. כך לא מתפתחת סולידריות, כך מתפתחת שנאה אשר מתבססת על הבחנות גזעניות, כלומר מבוססת מוצא אתני. מהשחורים מצפים לפחות, מהלבנים מצפים ליותר; על השחורים יש לרחם, ואילו את הלבנים – להאשים; השחורים אינם הלבנים, והלבנים אינם השחורים, אבל בכל מובן. מדובר בשתי קטגוריות אנושיות נפרדות, בתפקידים שונים, בהתייחסות קולקטיבית על בסיס מוצא ופיגמנטים. בעיניים פרוגרסיביות, כל הנאבקים הם גוש אחד, ולפיכך – האתיופים בישראל הם כמו האפרו-אמריקאים בארה"ב. מדוע? פשוט כי בשני המקרים מדובר בשחורים. הפרוגרסיבים מקפידים: אם עד עכשיו לא הייתם גזענים – מעכשיו תהיו.

מאימפריית אקסום ועד העלייה לארץ ישראל: יותר מ"סתם שחורים"

אין להתכחש לעובדה שהבדל צבע, לצערנו, הוא משתנה משפיע בעולם. ואכן, אפשר למצוא דמיון בין מה שחשים האפרו-אמריקאים למה שחשים האתיופים הישראלים. אולם השונה עולה על הדומה. אין בישראל היסטוריה של גזענות ממוסדת. נכון, ישנה היסטוריה של מדיניות ממשלתית שפגעה בה והתייחסה אליה באופן שונה אך הרציונל והכוונה של המדיניות לא הייתה גזענית. למרות הצער, שני הרוגים מתוך חמישה עשר בחמש שנים אינם מעידים על רדיפה ממוסדת. למרות שיש דרכים להשקיע באוכלוסייה האתיופית ואין להתכחש לבעיותיה, אין לראות בהם עבדים שחורים שאין להם ברירה אלא להילחם באדוניהם הלבנים.

אלא שבאווירה של מסע ציד, קל יותר להצדיק חסימת כבישים ואלימות. חסימת כבישים היא לא סתם "דבר מעצבן". היא גורמת לאנשים לפספס אירועים שהם חיכו להם ושילמו עליהם בעבודה קשה ואינטנסיבית (חתונות, טיסות וכדומה). חולים, קשישים, נשים בהריון, וגם סתם אנשים שלא עשו דבר מלבד לנסוע ברכבם – להיתקע בחוסר אונים. כמו כן, חסימת כבישים גורמת לכלכלה שלנו להיפגע, ולפיכך לאפשרויות שלנו וליכולת לשפר את חיינו להיפגע. ו"שלנו" זה של כולנו, מחפשי גזענות שכמותכם – אתיופים, אשכנזים, ערבים וכל השאר.

אבל אווירת מסע הציד הרי לא יכולה להסתיים רק בזה, והיא דורשת פורקן של זעם, הרצון למשמעות ונקמת הלבנים האשמים. אולם כותבים בולטים בצד השמאל כמו רווית הכט, אלדד יניב, ואחרים אומרים ללבנים תשתקו, עכשיו תורם להתפרע, מותר להם, הם הרי שחורים ואתם רק לבנים. הגינוי שלכם שווה לגזענות, הם טוענים, וממשיכים להקפיד: אם עד עכשיו לא הייתם גזענים – מעכשיו תהיו.

התשובה הראויה היא: לא. זו לא גזענות לגנות לאנשים ששורפים צמיגים ומכוניות ומסכנים את המרחב הציבורי, שזורקים אבנים ופוגעים בעוברי אורח, שמתנפלים על מכוניות נוסעים, שפוגעים בעסקים ובפרנסתן של משפחות, שמאיימים באלימות וגורמים לאנשים לפחד לצאת לרחוב. למעשה, גינוי זה הוא ההיפך מגזענות. האתיופים אינם קופים מאפריקה או ילדים מדוכאים וחסרי סוכנות או יכולת בחירה והחלטה עצמאית, שאין מה לצפות מהם.

המוחים האתיופים לא חייבים להשתמש באלימות – הם בוחרים להשתמש בה. הם אנשים עצמאיים ובעלי יכולת להעדיף חלופה אחת על פני אחרת, והראייה היא כל אותם אתיופים שלא בחרו למחות בצורה אלימה. הם הרוב, אבל בינתיים שתיקתם רועמת. למרות הטיעונים האינפנטיליים של "לאתיופים לא אכפת מכם" – לי דווקא נראה שאכפת להם מאוד, שגם להם יש ציפיות מאיתנו, ושהם יודעים שאכפת לנו, לפחות לרובנו, מהם.

סולידריות, צמצום גזענות, שינוי דעות קדומות, וניסיון לחיות חיים טובים יותר לכל לא יושגו באמצעות המחאה האלימה הזו. אני מצפה ומקווה שאקטיביסטים וסתם אזרחים אתיופים יגנו את האלימות ויקראו לדרך אחרת, ושגם ימחו בדרך אחרת. אני מאמינה שרוב אזרחי ישראל יעמדו לצידם. אתיופים הם לא "סתם שחורים" אלא אנשים עם היסטוריה מסוימת וצרכים ספציפיים, אך כמו כולם הם אנשים רציונליים, עצמאיים, שמצופה מהם לשמור על החוק.


דריה שלייפר

מנהלת תוכן באתר. בעלת תואר ראשון במדע המדינה וסטודנטית לתואר שני. כותבת על פילוסופיה פוליטית, ציונות ואידאולוגיות.