ישראל והמשבר הנוכחי במפרץ הפרסי: סיכונים לצד הזדמנות אסטרטגית

השבועות האחרונים מצביעים על מגמת הסלמה ברורה בין ארה"ב ואיראן באזור המפרץ הפרסי, כאשר זו באה לידי ביטוי בסדרה של פעולות חבלה וטרור שביצעה איראן בחתימה נמוכה או גלויה: המתקפה על כלי השיט במאי וביוני, מתקפות המל"טים של החות'ים על מתקנים אסטרטגים בסעודיה, ניסיון השתלטות על מכליות ומתקפות סייבר מוגברות. ארה"ב, מצדה, מגיבה למהלכים האיראניים בתגבור משמעותי של כוחותיה במפרץ – מהלך אליו הצטרפה לאחרונה גם בריטניה – פעולות בחתימה נמוכה והגברת הלחץ הכלכלי על המשטר האסלאמי.

מאמר זה, אם כן, יציג מספר גורמים אפשריים להסלמה ויפרט את הסיכונים והסיכויים מבחינתה של ישראל. הטענה המרכזית אותה מעלה המאמר היא שעל אף הסיכונים הקיימים עבור ישראל, ההסלמה הנוכחית מהווה הזדמנות אסטרטגית להאצת תהליכי האינטגרציה הישראליים באזור. זאת, באמצעות מסגרות מולטילטראליות הכוללות את ישראל ואת מדינות ערב. באשר לסיבות להסלמה, ניתן להעריך ששורשיה טמונים בשני מהלכים אמריקאים מחודש אפריל האחרון: ההכרזה על משמרות המהפכה כארגון טרור וביטול הפטורים בנוגע לייבוא הנפט האיראני. מהלכים אלו יצרו עליית מדרגה משמעותית בלחץ האמריקאי. ההכרזה על משמרות המהפכה כארגון טרור, על כל ההשלכות הכלכליות הנובעות מכך, מהווה בעיה קשה עבור איראן, בהתחשב בכך שמשמרות המהפכה הינם השחקן הכלכלי החזק במדינה. כך, למשל, בשליטתם הישירה והעקיפה נכסים המכניסים כ-20 מיליארד דולר בשנה. ביטול הפטור לייבוא הנפט האיראני מהווה מבחינת המשטר מכה קשה נוספת, וזאת משתי סיבות: ראשית, חלק ממדינות הפטור הן מעצמות כלכליות דוגמת הודו וסין, להן תרומה חשובה לכלכלה האיראנית. שנית, לאור הפטור הניתן להן, מדינות אלו יכלו לשמש כנתיב איראני פוטנציאלי לעקיפת הסנקציות. ההחרפה בסנקציות האמריקאיות, בשילוב עם המצב הפנימי המתוח גם כך, דוחפים את המשטר האיראני לנסות ולייצר מנופי לחץ על ארה"ב במטרה להביא להקלה את הלחץ שהיא עצמה מפעילה. גורם חשוב נוסף שתרם להסלמה הוא החלטתו של המנהיג העליון ח'מינאי למנות את חוסיין סלאמי, הנחשב ניצי במיוחד, למפקד משמרות המהפכה במקומו של מוחמד עלי ג'עפרי. קרוב לוודאי שצעד מחושב זה, בעיתוי שרחוק מלהיות מקרי, נועד להדגיש בפני ארה"ב את דבקותה של איראן באסטרטגיה של "התנגדות" ומאבק, כנגד הלחץ המופעל עליה.

מבחינתה של ישראל, המצב הקיים מעלה מספר סיכונים הטומנים בחובם גם סיכויים. בטווח המיידי, הסיכון העיקרי הוא האפשרות שאיראן תעתיק את פעילותה באמצעות החות'ים לאזור באב אל מנדב, המהווה מעבר ימי קריטי לישראל ולאירופה. כמו כן, מתוקף היותה אינטרס אמריקאי בולט, ישראל מהווה יעד פוטנציאלי למתקפות טרור איראניות דרך מרחב הסייבר או באמצעות שחקני הפרוקסי שלה, בפרט במקרה בו יתפתח עימות מוגבל באזור. בטווח הארוך יותר, המדיניות האיראנית התקיפה עשויה להקהות את נכונותם של שחקנים בינלאומיים ליישר קו עם אסטרטגיית הלחץ האמריקאית – כפי שעולה, למשל, מהתבטאויותיו של ראש ממשלת בריטניה החדש בוריס ג'ונסון ערב בחירתו – וזאת, עקב הסיכונים והמחירים הנלווים לה. לבסוף, במידה ומדיניות "ההליכה על הסף" האיראנית תצליח, הדבר יחזק משמעותית את כוחם של משמרות המהפכה בזירה האיראנית הפנימית, מה שישפיע על עיצובה של המדיניות האזורית האיראנית בשנים הבאות, ואולי אף על זהות המנהיג העליון הבא.

מנגד, במשבר הנוכחי טמונה כאמור גם הזדמנות אסטרטגית להעמקת האינטגרציה האזורית של ישראל דרך שתי יוזמות אזוריות – האחת אמריקאית והשנייה ישראלית. ראשית, היוזמה האמריקאית המסתמנת נראית כניסיון חוזר לקדם מעין נאט"ו מקומי, לאחר שהקודם הוכשל בשל חוסר שיתוף פעולה מצרי. כעת, לאור שרשרת הפיגועים האיראנית, מבקש הממשל האמריקאי להקים קואליציה מקומית להגנה על חופש השיט באזור המפרץ הפרסי ובאב אל מנדב. קואליציה זו תורכב מארה"ב שתספק אוניות פיקוד וסיור, לצד חברות אזוריות "בעלות נכונות פוליטית", כדברי מזכיר המדינה מייק פומפאו, שתספקנה את ספינותיהן לטובת הגנה על מכליות ועל ספינות סחר.

שנית, היוזמה הישראלית היא פרויקט "מסילות לשלום" שמקדם שר החוץ הישראלי ישראל כץ. יוזמה זו, שהוצגה לראשונה כבר ב-2017, נועדה לספק מסלול יבשתי חלופי שיעקוף את הנתיב הימי הרגיש של מיצרי הורמוז ובאב אל מנדב. זאת, באמצעות רשת מסילות רכבת שבסופו של דבר אמורות לחבר בין ישראל וסעודיה. יוזמה זו כבר זכתה לתמיכה אמריקאית, ואף לחשיפה אזורית, לאחר שכשר התחבורה הציג אותה ישראל כץ בוועידה בעומאן אשתקד. יוזמות אלו מעוררות מטבע הדברים לא מעט התנגדות וחששות בקרב מדינות ערב, אך היות שהמשבר הנוכחי ממחיש את הסכנה שבהסתמכות בלעדית על הנתיב הימי של מיצרי הורמוז ובאב אל מנדב, הוא עשוי לגרום לשחקנים שבעבר הביעו התנגדות לתמוך ביוזמות גם במחיר של שיתוף פעולה עם ישראל.

מבחינתה של ישראל, ככל שיקודמו יוזמות אלו הדבר יהווה עבורה רווח נקי משתי סיבות: ראשית, עצם חברותה של ישראל במסגרות אזוריות מעין אלו, יגלם הכרה ברורה מצד מדינות ערב שישראל היא חלק בלתי נפרד מהמרחב המזרח תיכוני ותורמת תרומה חשובה ליציבותו. שנית, הפרקטיקה היום-יומית של מוסדות מעין אלו, עשויה להוות פלטפורמה לשיפור היחסים הבילטראליים שבין ישראל ובין חלק ממדינות ערב. ככל שתימשך הפרקטיקה היום-יומית השוטפת, כגון מגעים בין פקידי המדינות והשתתפות בכנסים ובדיונים, המהווה הזדמנות לדיאלוג, הדבר ישחק, גם אם במעט, את הטאבו הקיים ברחוב הערבי סביב סוגיית הנורמליזציה עם ישראל; ולכל הפחות בקרב חלק ממדינות המפרץ, אשר רובן מעולם לא היה מעורב בסכסוך הישראלי ערבי באופן פעיל.

לאור זאת, נראה שלצד פעילות דיפלומטית ענפה, המיועדת למנוע התקהות ביחס הקהילה הבינלאומית כלפי איראן, על ישראל לפעול באופן פרואקטיבי כדי למצב את עצמה כשחקן בעל חשיבות ביטחונית לאזור. זאת, במסגרת היוזמות הנזכרות לעיל, אשר יכולות להוביל בהמשך גם לפיתוח היחסים הבילטראליים עם מדינות ערביות נוספות, במיוחד במפרץ. עם זאת, על ישראל לקחת בחשבון את הרתיעה המהותית הקיימת ברחוב הערבי כלפי סוגיית הנורמליזציה עמה. על כן, מוטב יהיה אם ישראל תכלכל את צעדיה בזהירות, ותמנע מדילוגים מהירים וגדולים מדי קדימה, מה שעלול לפגוע בקידום יחסיה עם העולם הערבי, ואולי אף להסיגם מעט לאחור. בכל הקשור לאינטגרציה האזורית הישראלית במזרח התיכון, על מקבלי ההחלטות לזכור כי הדרך הארוכה היא הקצרה.