‎קורא‫/‬ת‫:‬

לגופו של עניין: לינור אברג'יל וגוף האדם בפוליטיקה...

לגופו של עניין: לינור אברג'יל וגוף האדם בפוליטיקה

,
הטקס השנה, במקום לאחד, הדגיש את אחד השסעים העמוקים ביותר בחברה הישראלית – השסע בין דתיים וחילונים. מה ניתן ללמוד ממישל פוקו וארווינג גופמן על הסוגייה, ומהו המסר החשוב מתוכה?
image_printגרסא להדפסה

טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות הוא אחד האירועים העממיים החשובים ביותר במהלך השנה. הטקס הזה הוא הבולט בנראותו מתוך שלל הניסיונות של המדינה ליצוק משמעות למושג "ישראליות", ודרכו ליצור אחדות ותחושת "ביחד". אם נסתכל על המדינה דרך משקפיים מלומדים יותר, וניקח את הרעיון של בנדיקט אנדרסון בדבר מדינות כ"קהילות מדומיינות" נבין כיצד המדינה דרך הטקס הזה, מנסה לתחזק את הקהילה המדומיינת שהיא מדינת ישראל. אין בכוונתי לזלזל במושג, כי קהילות מדומיינות הן אמיתיות לכל דבר, כמו שכסף קיים רק בדמיון שלנו, אך יש לו השפעה אדירה על המציאות.

אך, לצער כולנו, הטקס השנה במקום לאחד הדגיש את אחד השסעים העמוקים ביותר בחברה הישראלית – השסע בין דתיים וחילונים. השסע הזה התגלה בבירור דרך הדיון שהתפתח סביב הופעתה של לינור אברג'יל שהנחתה את הטקס. אציין מראש ואדגיש: זכותו של כל אדם, בייחוד של כל אישה, ללבוש מה שהיא חפצה בו, מבלי לקבל הערות, ביקורת או לעבור החפצה. ואם אתם מתכוונים לבקר את הזווית שלי על כך, אני אומר מראש, אין זה כלל הדיון. אני מכבד את זכותן של נשים לחיות בחופש וכראות נפשן.

כאמור, השופט בדימוס עודד אל-יגון טען בפוסט בפייסבוק שיש צביעות בין כיסוי הראש ההדוק של הגברת אברג'יל לבין שמלתה הצמודה שלה. אני מצנזר את בחירת המילים העלובה שלו, ולכן אני לא מצטט את דבריו באופן ישיר.  הרעיון של אל-יגון הוא פשוט, אם עוצרים לרגע לחשוב. אל-יגון מבכה בתוקף על הרעיון שכיסוי הראש, שאמור להביע צניעות, נחבש בקונטקסט הסותר אותו לחלוטין ומוצג כך בטקס רשמי כאיזו שהיא פשרה לגבי מה הוא ישראלי או מה היא ישראלית. כאמור, הביקורת הייתה חריפה והדהדה מקיר לקיר. רובה עסקה בבחירת המילים האומללה (בלשון המעטה) של השופט בדימוס. מהטענות החריפות והמילים הקשות שהוטחו בו (ובצדק) עולה טיעון אחד מרכזי – זה פסול לדבר על לבוש של אישה, בטח שבצורה פוגענית, מחפיצה ומעליבה. הדבר הזה פוגע בחופש של נשים להיות חופשיות מביקורת על לבושן. ביקורת שמצרה את צעדיהן, מאמללת את חייהן, ונועדה להגביל אותן ולשלוט בהן. מבחינה רעיונית אני מסכים לגמרי עם הביקורת הזאת. אבל הביקורת הזאת איננה רלוונטית כלל למה שהשופט אמר. השיח הזה מתנקז אל בחירת המילים האומללה ביותר של השופט בדימוס, ולא לתוכן שלו. לפני שאסביר למה אני מתכוון, אתן קצת רקע.

הגוף הוא כלי תקשורת

הגוף שלנו הוא הדבר המרכזי ביותר בחיינו. דרך הגוף שלנו אנחנו מתקשרים עם העולם ומתנהלים בו. הגוף הוא כלי התקשורת המרכזי שדרכו אנחנו מספרים לעולם מי אנחנו ומה אנחנו. באותה צורה, הגוף הוא גם האתר שאליו מתנקזים כל הלחצים והכוחות המופעלים על אנשים בחברה. עמדה זו היא סינתזה בין שני חוקרים מוערכים ביותר במאה ה-20. האחד מישל פוקו (Michel Foucault) והשני הוא ארווינג גופמן (Erving Goffman).

מישל פוקו מיקם בכתביו הרבים את גוף האדם כאתר המרכזי שעליו מופעלים כוחות חברתיים. כלומר, מאבקי כוח אלימים ולא אלימים. למשל, בחברה הבוס מחליט היכן העובד ישב. כלומר, הכוח של המעסיק מתבטא בין השאר בהחלטה היכן ימוקם גופו של כל אדם בתוך החברה. כמו כן ענישה. לזה הוא קורא "טכנולוגיות חברתיות". פעם ענישה הייתה הוצאה להורג, הצורה הקיצונית ביותר להפעלת כוח על הגוף. כיום, ריתוק הגוף לחלל מבודד (הכלא). כמו שמורי ורבי עודד לוונהיים מהמחלקה ליחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית לימד אותי, הגוף מגלם בתוכו גם סכסוכים פוליטיים, למשל דרך צלקות של פצועים, או בכך שאדם חייב לעבור בידוק ביטחוני בכניסה למדינה.

גופמן מדבר על הצד האחר של גוף האדם, והוא הצד שבו אנחנו משתמשים בגופנו ביום יום. בין היתר, אני מוסיף, ביחסי כוחות המופעלים כל הזמן על כולם, כמו שפוקו אומר. העבודה המפורסמת ביותר של גופמן היא "הצגת העצמי בחיי היום יום" (The presentation of the self in everyday life), שבה הוא יוצר אנלוגיה בין חיי היו םיום לבין הופעה על במה. גופמן הצליח לרקום בצורה נהדרת את מה שכולנו מקיימים יום-יום ושעה-שעה בצורה טבעית כל כך, לכדי תיאוריה שלמה וסדורה. למשל, מה בחירת הלבוש שלנו מלמדת אחרים עלינו. הרי, בכל מפגש חברתי, אנשים מסתכלים עלינו, ומנסים להבין מקריאת הבעת הפנים שלנו, הלבוש שלנו, ותנועות הגוף שלנו מה מצב הרוח שלנו. לשם מה באנו? מה אנחנו מחפשים? מה אנו רוצים או מצפים מהמפגש שלשמו באנו. לעיתים דרך הביגוד ניתן להבין גם את ההיררכיה הפוליטית והחברתית. למשל בחתונות רק הכלה לובשת לבן, מה שמסמל שהיא מרכז האירוע, ושכולכם אורחים שלה (ושל החתן).

כמו כן, ההופעה שלנו היא כלי עבורנו להעביר מידע לאנשים אחרים, פעמים רבות מבלי לומר דבר. למשל, אם אדם ילבש בגדים מסוימים הוא יוכל לומר "אני מכבד את האירוע כי אני לובש בגדים רשמיים". כמו כן, ההפך הוא הנכון. לא סתם הרבה אנשים לובשים לבן בטקסים או בחגים (בייחוד ביום כיפור). לכן, אפשר להבין שדרך ההופעה שלנו, אנחנו יכולים להעביר מסרים פוליטיים, ולנסות להביע דעה על יחסי הכוח שמופעלים על הגוף. אם נחבר את שני הוגי הדעות הללו יחדיו.

אדם החובש כיפה לראשו מצהיר בזאת לא רק לעצמו אלא גם לסביבה שלו מהם הערכים שעל פיהם הוא חי. חרדים הלובשים חליפות שחורות וכובע כזה או אחר, מצהירים בנוסף גם על שייכות מוחלטת לחברה שלהם. אקטיביסטיות פמיניסטיות (ואני מקווה שלא יהרגו אותי אחר כך) לובשות במכוון בגדים פרובוקטיביים במצעד השרמוטות כדי להעביר ביקורת חברתית ומסר ברור (שאני מזדהה איתו לחלוטין).

אם הגוף, הלבוש והנראות שלנו כל כך חשובים בחיי היום יום, בסיטואציות חברתיות, ובהעברת מסרים פוליטיים שלהם יש השפעה מובהקת על פעולות הגוף ועל התנהלותו במרחב, אי אפשר שלא להתייחס לגוף. לכן, האמירה שהשופט בדימוס לא אמור להתייחס בכלל למה שאישה לובשת, היא בלתי אפשרית. השימוש בגוף הוא כל כך עמוק וחשוב בחיי היום יום, שאני אומר שוב, הדרישה שלא להתייחס לכיסוי הראש או ללבוש של הגברת אברג'יל היא מופרכת. יש דרך לקיים שיח שכזה, והשופט בדימוס נכשל בפיו (בלשון המעטה).

המשקל החברתי של כיסוי הראש

זכותה של לינור אברג'יל ללבוש מה שהיא חפצה בו. זכותה לעטות כיסוי לראשה. זכותה ללכת עם שמלה כל כך צמודה עד שיהיה לה קשה לנשום. זכותה ללכת עם מחשוף כזה או אחר. אבל לבחירות הללו יש משקל חברתי, ברמה ההצהרתית. הדרישה להתעלם מכך, היא בלתי אפשרית כאשר מדובר במסגרת טקס ממלכתי ייצוגי. אם אין היה מדובר בטקס ממלכתי וייצוגי, כל דבר ביקורת על לבוש של אישה הוא לא במקום. הצביעות שמדבר עליה השופט היא נקודה מעניינת ששווה להתבונן בה. אך אדגיש שוב, אין זה דיון לגבי זכותה או לא זכותה של הגברת ללבוש מה שהיא רוצה. הביקורת, וזה מה שנוטים לבלבל כאן, לא מופנית כלפיה אישית, אלא כלפי מה שהיא מייצגת דרך הגוף ודרך ההופעה שלה בטקס ממלכתי.

אינני יודע מי בחר בבגד שלבשה ובכיסוי הראש. אבל בטוחני כי הם באים לסמל משהו עבורה; את השינוי שלינור אברג'יל עברה בחייה, ושכיום הדת תופסת מקום נכבד וחשוב עבורה. כיסוי הראש שלה מגלם את רעיון הצניעות, שאליו מצטרפים אורח חיים דתי וקיום עול מצוות. אברג'יל בחרה בכך, וזו זכותה. אבל היא בחרה גם לייצג דרך גופה את הערכים הללו בטקס ממלכתי, ולכן הייצוג הזה מקבל תוקף אחר שעימו יש בעיה לרבים בחברה.

שאר הביגוד, על פי השופט, מנוגד לכל הערכים ולראיית העולם שכיסוי הראש (המלא, יש לציין) מסמל. האם זו זכותה? ברור. האם מותר לה? לגמרי. יש סיבה לבקר אותה על כך? לא. אבל הביקורת היא לא הופנתה כלפיה ספציפית, על גופה הפרטי, אלא על הייצוג הכללי של האמירה, שמתבטאת דרך הגוף שלה בטקס ממלכתי מעין זה. לכן, הנושא הוא כלל איננו הגברת אברג'יל, ולא גופה. אלא משהו אחר, גדול יותר ורחב יותר, שדרך גופה ניתן לראות ולהבין. אז מה ניתן להבין? עבור מרבית החילונים, ואני חושב שזה משותף לרובם, אם כי אני לא השופר של המחנה, הופעתה של לינור אברג'יל תוקעת מסמר נוסף בארון הקבורה של החילוניות. הכיסוי לראשה של הגברת אברג'יל בטקס לאומי הוא ביטוי לדרישה נוספת מהמחנה החילוני לקבל, להבין ולהכיל. הכעס מצד המחנה הזה הוא שהדרישה הזאת היא חד צדדית, והדרישה לקבל את אותו היחס בחזרה נענה בבוז ובלגלוג.

כיסוי הראש, שנועד לייצג תפיסת עולם מסוימת, לא עולה בקנה אחד עם שאר הלבוש שלה; וזה מייצג את החדירה של הדת אל חיינו. הדרישה מאיתנו החילונים היא שוב, לקבל ולהבין. ופעם הבאה, ידרשו מהציבור החילוני עוד קצת הבנה כאשר יהיה שינוי נוסף בסטטוס קוו. ואז גם יגידו, שאסור לנו לדבר על כך כי מדובר בגוף פרטי של בן אדם. האם בטקס החובק את כלל החברה הישראלית אין מקום ללבוש שכזה? יש. האם זכותו של הציבור החילוני להרגיש סלידה ממה שזה מייצג עבורו? כן.

זה הרבה יותר ברור לאור הרקע האקטואלי. כי בחברה שבה מורידים נוסעת מהאוטובוס כי היא לבשה ביגוד "לא הולם", כשמחרימים שירת נשים, כשיש הדתה של מערכת החינוך הממלכתית (אבל לא להפך) והצבא, הלבוש של הגברת אברג'יל מסמל משהו וזורה מלח על הפצעים של החילונים. המראה הזה, של כיסוי ראש שעומד בניגוד מוחלט לשאר הביגוד מעביר מסר. המסר הזה, כשמסתכלים ממנו בקונטקסט הנכון ולגופו של עניין ולא לגופה של אישה הוא קריטי. המסר הוא פשוט.

בראייה כללית של יחסי הכוחות הפוליטיים בתוך השסע הדתי-חילוני, המסר הוא שעלינו לקבל בהכנעה את חדירתה של הדת לחיינו, ולהכפיף את ראשינו לקביעת העובדות בשטח על ידי הציבור הדתי. שוב. האם מותר לה ללבוש מה שהיא רוצה? כן. האם מותר לאדם דתי להנחות את הטקס? ברור. האם זה מסמל עבור ציבור החילונים שינוי בסטטוס קוו, וצורה של צביעות? כן. האם מותר לציבור החילוני להתעצבן על כך? כן. הציבור החילוני לא צריך להתבייש בכעס שלו. אפשר לבוא ולומר שהדתיים יכולים לכעוס שכל השנים הללו הם הודרו מהטקס או לא יוצגו בו. אולי הם צודקים. אבל ה"פשרה" שהוצגה דרך הלבוש של הגברת אברג'יל, מקוממת. כי ככה בדיוק משתלטים לחילונים על החיים.

אומר שוב, פעם האחרונה. לדיון הזה אין קשר לגופה הפרטי של המנחה, שזכותה ללבוש כל בגד שהיא חפצה בו. הדיון הוא לגבי המסר שגופה ולבושה מעבירים בנוגע לשסע הדתי-חילוני ולמצב הכוחות בו. זה אולי קשה להבין, אבל הביקורת היא לא ספציפית עליה. אלא בכייה ושירת קינה על דרך החיים החילונית, שאט-אט נדחקת לשוליים.


גדי גרשוני

סטודנט לתואר שני באוניברסיטת נאגויה ביפן. מתמחה ביחסים בין-לאומיים, בנושאי תרבות ושפה, ובשפה היפנית ובתרבות היפנית בעיקר. עוסק בחקר הפער בין פרקטיקה ותיאוריה, ובחיבור של תרבות שפה וטכנולוגיה.