לקום אתמול בבוקר

בשנת 1993 יצא לאקרנים סרט אמריקאי בשם "לקום אתמול בבוקר". גיבור הסרט הוא אדם בשם פיל, כתב טלוויזיה שנשלח לסקר אירוע מיוחד בעיירה קטנה. בדרכו חזרה נתקע פיל בסופת שלגים ונאלץ לשהות בעיירה למשך הלילה. להפתעתו, למחרת בבוקר, הוא מגלה שהוא למעשה קם לבוקר האתמול – בוקר היום הקודם. פיל מגלה שהוא התעורר בדיוק באותה השעה, עם אותו שיר שהתנגן ברדיו ועם אותם אירועים שחוזרים על עצמם. וכך יום אחר יום, שוב ושוב, בתוך לולאת זמן, פיל מתעורר לבוקר האתמול. במהלך הסרט, פיל מבין שכל יום כזה מאפשר לו ודורש ממנו לשנות את עצמו כדי להתקדם ולהשיג את הדברים שהוא רוצה. כך פיל משנה בכל יום עוד קצת מאישיותו והתנהגותו, עד אשר הוא יכול "לעבור" ליום הבא של חייו.

כך בדיוק מרגיש הבוקר הפוליטי שלנו בחודש אוגוסט 2019, רגע לפני הבחירות לכנסת ה-22. קמנו לאותו הבוקר של אתמול – תקועים ומתוסכלים. המנגינה היא אותה מנגינה והאירועים הם אותם אירועים. האמת היא שקצת מוזר לדבר על מערכת הבחירות לכנסת ה-21 בלשון עבר. עבור רבים ניצבנו על ספה של תקווה חדשה – תקווה אשר הכזיבה במהירות שיא וגרמה לנו לקום, שוב פעם, אתמול בבוקר.

ההיסטוריה מלאה בתקוות גדולות ובמילים גדולות שנאמרו בטון דרמטי, מבלי שיצא מהן הרבה. לא מה"שחר של יום חדש" של אהוד ברק, לא מההצהרות של בנימין נתניהו ולא מממשלת ימין ששולטת כבר עשרות שנים במצטבר ועדיין לא מימשה מדיניות ימין אמיתית ולא סיפחה שטחים – ההפך, בעיקר חתמה הסכמים ועשתה שלום. בבחירות האחרונות הסקרים והתקשורת העלו על נס את אורלי לוי-אבקסיס, את משה פייגלין ואת נפתלי בנט ואיילת שקד. כמה רעש וצלצולים היו שם. כמה כותרות בומבסטיות. ומה קרה לבסוף? כלום. קול דממה דקה. "חשבון נפש". רשימות כחול-לבן והליכוד התחרו ביניהן למי יש קמפיין "גוועלד" טוב יותר. הליכוד שתה את הימין ופגע בעצמו, כחול-לבן שתו את השמאל וכמעט מחקו שתי מפלגות היסטוריות. מפלגת העבודה, שחרטה על דגלה לא-לשבת-עם-ביבי, הייתה כבר רגל וחצי בתוך ממשלה בראשותו. משה כחלון, שהוציא בקושי את קהל הבוחרים החברתי שלו ומשך אותם באוזניים ובכל איבר אפשרי כדי לעבור את אחוז החסימה, הצליח לשרוד. ומה לאחר מכן? חזר לליכוד עם זנב בין הרגליים, חיסל את מפלגת 'כולנו', בגד בכל בוחריו והכי חמור – עשה זאת לא בהסתר, אלא מהמקפצה בשידור חי. הבחירות נגמרו בהישג חסר תקדים – 35 מנדטים לליכוד ולכחול-לבן, תיקו מרשים – הגוועלד עבד. ומה קרה לבסוף? בחירות חוזרות. רשימת הדוגמאות הדרמטיות שנגמרו בלא-כלום יכולה להימשך עוד ועוד. כך גם הפגיעה באמון הציבור חוזרת על עצמה פעם אחר פעם, ומסתבר שאנחנו קמים אתמול בבוקר כבר די הרבה זמן.

ובכל זאת, מה נעשה? למי נצביע הפעם? הריי "הפעם זה גורלי". אז זהו, שלא. אם הפעם אנחנו רוצים לקום מחר בבוקר, ולא אתמול, אנחנו חייבים לשנות את התפיסה שלנו בנוגע לדרך בה מייצרים שינוי. אנחנו חייבים לעשות שינוי שייצר את השינוי. מאז ומעולם כל בחירות הן "בחירות היסטוריות" או "צומת קריטי בחייה של מדינת ישראל", והנה אנחנו עדיין קצת באותו המקום. אז למה שנמשיך להאמין לזה? אין סיבה. יסלחו לי כולם, אבל אם בשינוי עסקינן, השאלה למי נלך להצביע היא ממש לא השאלה החשובה ביותר. ההתמקדות שלנו בפעולת ההצבעה היא תרגיל קוגניטיבי זול, שעובד בעיקר לטובת מערכת פוליטית שלא פועלת לטובת הציבור. פעם אחת, מכיוון שזה עוזר לפוליטיקאים להתמקד רק בפעולת ההיבחרות, במקום בעשייה של היום שאחרי. פעם שנייה, כי זה מאפשר לנו להיות מוסטים בקלות ממה שחשוב באמת – להיות אנשים שמשפיעים 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. למעשה, כשקוראים לנו "לממש את חובתנו האזרחית" ולצאת להצביע, בתכלס קצת עובדים עלינו. החובה האזרחית שלנו ממש לא יכולה להיות פריווילגיה של פעם ב-4 שנים. לשים פתק קטן מנייר בתוך קופסת קרטון ולחכות לשינוי, היא בפועל דרך שמובילה לשום מקום.

מאמא תרזה אמרה פעם: "אם כל אחד ינקה בשטיח שבכניסה לביתו, יהיה לנו עולם נקי לחיות בו". באמרה זו יש קריאה לאחריות אישית, ליוזמה ולהחלטה להיות הבעלים של המציאות שלנו. לכן הגיע הזמן שבמקום לשאול "למי אתה הולך להצביע?", נתחיל לשאול: "מה עשית היום כדי לשנות את העולם?". עלינו למקד את החובה האזרחית שלנו במה שכל אחד ואחת מאיתנו עושים בכל יום, בכל בוקר ובכל לילה כדי ליצור מציאות טובה יותר. האם היינו ביקורתיים והתנגדנו לעוולות? האם אמרנו את מה שחשוב לנו? האם הלכנו להפגנה? תלינו שלט במרפסת? התפקדנו למפלגה? הלכנו להתנדב? כתבנו מכתב תלונה? החרמנו רשת שעושקת אותנו? הגשנו תלונה במשטרה? ארגנו חברים לחוג בית? לקחנו את הילדים לשיעור אזרחות? הרמנו טלפונים כדי לארגן פעילות? הפקנו אירוע? הרמנו פרויקט קהילתי? ואפילו – האם פשוט הקפדנו להיות טובים לעצמנו ולאחרים? האם זכרנו להגיד בוקר טוב, תודה, ובבקשה? האם הקפדנו לחייך, לפעול בחמלה ולעזור למי שזקוק לנו?

לשים פתק בקלפי זה למכור את עצמנו בזול וגם קצת לשקר לעצמנו. כן – חשוב להצביע, באופן אישי אין סיכוי שלא אצביע, צריך להצביע ואני אפציר בכולם להצביע. ועדיין, זה ממש לא מה שישנה את מציאות חיינו. זה לא מה שישנה את ישראל ואת העולם. השינוי שייצר את השינוי טמון בחברה אזרחית חזקה, חכמה, אסרטיבית ומלוכדת. רק קבוצות חזקות וגדולות של אנשים שפועלים ביחד משנות את העולם. שוב ושוב ושוב. ובעיקר – חשוב לעשות זאת בשמחה, באהבה, בחמלה ובטוב לב.