‎קורא‫/‬ת‫:‬

מחזירים יושנה לעטרה: שימוש בסמלים מהתקופה הרומית ב...

מחזירים יושנה לעטרה: שימוש בסמלים מהתקופה הרומית בפוליטיקה בת זמננו

,
המדינה הרומית העתיקה, שהתקיימה משנת 753 לפני הספירה ועד שנת 476 לספירה, נחשבת לערש הציוויליזציה המערבית של ימינו. סיפור הקמתה של המדינה הרומית טומן בחובו אמיתות היסטוריות, לצד מיתוסים שנועדו להעניק לתהליך התפתחותה ממד של קדושה והרואיות. רומא התחילה את דרכה כעיר-מדינה שנשלטה על ידי המלך הראשון, רומולוס, אשר על שמו קרויה העיר. המלוכה הרומית עברה בירושה לשבעה מלכים שונים, שתקופת שלטונם נפרשה על פני קצת פחות ממאתיים שנה. ככל שחלפו השנים, ובהתאם לתהליך "ירידת הדורות", הלכה המלוכה וקיבלה גוון של עריצות, בפרט בתקופתו של טרקוויניוס סופרבוס, המלך הרומי האחרון, אשר הופל מהשלטון וגורש מרומא בשנת 576 לפני הספירה. כך נוסדה הרפובליקה הרומית, אשר השפיעה רבות על עיצוב תפיסות פוליטיות בנות זמננו, והעניקה לדמויות פוליטיות השראה לשימוש בסמלים ובמיתוסים רומים, כפי שיפורט במאמר זה. אמנם הדוגמאות לתופעה זו הן רבות וחוצות יבשות, אך בחרתי להתמקד בשלוש מדינות, כולן מערביות – ארה"ב, איטליה של מוסוליני ובריטניה.
image_printגרסא להדפסה

ארה"ב – אימוץ מוסדות וסמלים רומים

הרפובליקה הרומית, שהוקמה על חורבות המונרכיה שהלכה והסתאבה, סבלה מטראומה כתוצאה משלטון העריצות של המלכים האחרונים. לפיכך, שאפו הרומים לעצב את המשטר הרפובליקני החדש, כך שיימנע בכל מחיר את האפשרות לחזרתה של המלוכה, כאשר השיטה הייתה לפזר את העוצמה בין שלושה מוסדות שונים: הקונסולים, שכיהנו כראשי הממשלה ומפקדי הצבא; הסנאט, אשר שימש כמועצה מייעצת שהורכבה מנושאי משרות ציבוריות לשעבר, ואם נתאר את הגוף הזה בטרמינולוגיה מודרנית הרי שהוא היווה מעין רשות מחוקקת; והעם, באמצעות אסיפות שונות, בהן ניתנה לו הזכות לבחור את נושאי המשרות במדינה, כמו גם האפשרות לתבוע לדין נושאי משרות רומים שמעלו בתפקידם. שלושת הגורמים הללו התחרו על עוצמה ביניהם, וכמו בפוליטיקה בת זמננו, אשר מאופיינת במאבקים בין רשויות השלטון השונות, גם ברפובליקה הרומית קמו סיעות שחלקן דרש לחזק את כוחו של הסנאט בהשוואה לזה של העם, וחלקן דרש את ההפך. הרפובליקניזם הרומי אמנם חווה תהפוכות ושינויים לאורך מאות השנים בהן התקיים, אך הוא שרד כחמש-מאות שנה. ועל אף שמדובר בהיסטוריה עתיקה, אשר העיסוק בה מטשטש לעיתים את תחושת הזמן, אין ספק שזו היא אפיזודה יוצאת דופן.

ארה"ב היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לשימוש בסמלים רומים בפוליטיקה בת זמננו. ראשית, סיפור הקמתה של הרפובליקה האמריקאית עשוי להזכיר במידת מה את סיפור ההתנערות של הרומים מהמלכים שהפכו לעריצים. כך למשל, מלחמת העצמאות האמריקאית, החל משנת 1776, נועדה לפרוק את עולה של המלוכה הבריטית, אשר הציקה למושבות האמריקאיות בתקנות, בחוקים ובגביית מיסים. כמה שנים לאחר השחרור מהעול הבריטי, בשנת 1788, החליטו שלוש-עשרה המושבות האמריקאיות לבטל את תקנות הקונפדרציה – אשר מנעו את הקמתו של שלטון מרכזי חזק ויעיל – ולכונן חוקה שתהווה תשתית ערכית ופורמלית עבור שלטון שכזה, ובכך תסדיר את היחסים ואת מערך הסמכויות שבינו ובין המושבות.

במסגרת המשא ומתן לכינון החוקה, שכלל את מעורבותם של נציגים מכל המושבות, סוכם על בניית מערך איזונים ובלמים בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת, בדומה למערך הפרדת הרשויות ברפובליקה הרומית, אם כי באופן מתקדם הרבה יותר. בנוסף, הוחלט על הקמתם של שני בתי נבחרים ברמה הפדרלית – הקונגרס והסנאט, כאשר האחרון שאב את שמו מן הסתם מהסנאט הרומי, ולא בכדי; הרי מיותר לציין שהסנאט בארה"ב הורכב בעבר, ומורכב גם כיום, משכבת האריסטוקרטיה האמריקאית. הדמיון שבין הרפובליקה הרומית ובין זו האמריקאית נוגע גם לחלק מן הסמכויות של ראשי המדינה. כך למשל, מעבר לתפקידם הפוליטי של הקונסולים, ניתנה בידיהם גם סמכות הפיקוד העליונה על צבא הרפובליקה, בדומה לנשיא האמריקאי, אשר מחזיק גם הוא בסמכות הפוליטית לצד סמכותו כמפקד העליון של הצבא.

לאחר המשא ומתן בין נציגי המושבות בדבר מתווה החוקה המוצעת, נדרשו המושבות להצביע על נוסח החוקה בקונגרס המקומי שלהן – תהליך שנמשך כמעט שנה. במהלך השנה הזאת פרסמו אלכסנדר המילטון, ג'יימס מדיסון וג'ון ג'יי את "הפדרליסט", קובץ של שמונים וחמישה מאמרים שפורסמו זה אחר זה בעיתונות, ובהם ניסיונות לשכנע את תושבי ניו-יורק בנחיצותה של החוקה המוצעת, שעל אף הפשרות הרבות שבה, הייתה עדיפה על תקנות הקונפדרציה. תוכן הפדרליסט אינו מעניינו של מאמר זה, אך אם בסמלים רומים עסקינן, הרי ששם העט בו השתמשו השלושה כדי לחתום את רוב המאמרים היה "פובליוס", על שם הקונסול הרומי פובליוס ולריוס פובליקולה, אשר מילא תפקיד אינטגרלי בהפלת שלטון העריצות של טרקוויניוס סופרבוס ובהקמת הרפובליקה הרומית על חורבותיו.

מוסוליני – הפשיזם והמצעד על רומא

בניטו מוסוליני, הדיקטטור ששלט באיטליה במשך למעלה משני עשורים, בין השנים 1922-1943, מהווה דוגמה נוספת לפוליטיקאי מודרני שביצע שימוש בסמלים רומים. מוסוליני הוא דמות מיוחדת בהיסטוריה הפוליטית המודרנית, גם משום שהיה אינטלקטואל שכתב וקרא ספרים ומאמרים רבים, וגם בשל העובדה שהצליח לבסס שיטת משטר שכמותה כמעט ולא נראתה בעבר – הפשיזם. מוסוליני הכריזמטי ושיטת המשטר החדשה שנקשרה בשמו, נתפסו כמודל לחיקוי ברחבי העולם כולו – בין היתר בספרד של פרנקו, בגרמניה של היטלר, ואף בארה"ב של שנות ה-20-30. על כל פנים, המונח פשיזם (Fascism) מתייחס לשיטת משטר סמכותנית, הרואה את המדינה כגורם המרכזי שמעניק משמעות לחיי הפרט. על כן, הציפייה של המשטר הפשיסטי היא שבין המדינה ובין הפרט לא יעמוד גורם נאמנות אחר שיערער על סמכות המדינה.

מכל מקום, קרוב לוודאי שמוסוליני הוא זה שטבע את הביטוי פשיזם, כהטיה של המילה הלטינית פאסקס (Fasces), אשר מקורה בתקופת הרפובליקה הרומית. הפאסקס היה גרזן עטוף באגודת ענפים של עץ ליבנה שנקשרו יחדיו. שומרי ראשם (הליקטורים) של נושאי משרות בכירים ברומא, להם היה אימפריום – כלומר, סמכות לפקד על צבאות ולשפוט בעניינים של דיני נפשות – החזיקו בידיהם את הפאסקס בעת שהלכו ברחובות רומא לצידו של מושא הגנתם, על מנת לסמל את הכוח הנמצא בידיו. הפאסקס גם אמור היה לסמל את חשיבותה של האחדות, שכן ענף ליבנה אחד נשבר בקלות, בעוד שאת אגודת הענפים הקשורים יחד קשה הרבה יותר לשבור. האחדות – אם כי לרוב לא במשמעות החיובית של הביטוי – עמדה בבסיס המשטרים הפשיסטיים הטוטליטריים, ואילו הפרט העומד בפני עצמו נחשב כמשענת קנה רצוץ שעתידה להישבר, בדומה לענף הליבנה הבודד.

סמל נוסף בו השתמש מוסוליני היה "המצעד על רומא", כביטוי של הרצון לדרוש את השלטון לעצמו. בסוף אוקטובר 1922, עלה מוסוליני, ראש המפלגה הפשיסטית האיטלקית, יחד עם עשרות אלפים מחברי ארגון "החולצות השחורות" על העיר רומא כדי לדרוש את התפטרותו של ראש הממשלה דאז לואיג'י פאקטה. מוסוליני ואנשי החולצות השחורות ניסו לצייר את המצעד על רומא כמפגן כוח שהוביל להתפטרותו של פאקטה, אך בפועל התברר כי מלך איטליה הסכים למנות את מוסוליני כראש ממשלה עוד בטרם יצא המצעד אל הדרך. מוסוליני שאב השראה ממצעד אחר על רומא, שהתרחש כמעט 2,000 שנה קודם לכן. בחודש מרץ של שנת 44 לפני הספירה בוצעה אחת מההתנקשויות הפוליטיות המפורסמות בהיסטוריה. יוליוס קיסר, אשר יצא כשידו על העליונה ממלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכה ארבע שנים, נרצח באכזריות במהלך ישיבת הסנאט על ידי מספר קושרים. הרקע לרצח היה ניסיונו של קיסר להפוך לשליט יחיד ברומא לכל ימי חייו, תוך שהוא רומס את מסורת האבות של הרפובליקה הרומית, אשר ראתה את שלטון היחיד כקללה, כלקח מתקופת העריצות של המלכים ששלטו ברומא קודם לכן.

אולם עוד בטרם נרצח, הספיק יוליוס קיסר לאמץ כבן את גאיוס אוקטביוס, שכמה עשרות שנים לאחר מכן הפך לקיסר הראשון ברומא, ונודע לימים בכינויו אוגוסטוס. אוקטביוס היה הנכד של יוליה, אחותו של יוליוס קיסר, ומהלכים של אימוץ נחשבו לאסטרטגיה פוליטית נפוצה ברפובליקה הרומית. כחודשיים לאחר מותו של יוליוס קיסר, עלה אוקטביוס על רומא כדי לדרוש את השלטון בתור יורשו החוקי של "אביו". כניסתו של אוקטביוס בסערה לחיים הפוליטיים ברומא, בעת שהיה בן 20 בלבד, נקראה "המצעד על רומא", והיא סללה את דרכו לבסוף לשליטה באימפריה כולה.

בריטניה – המסורת הבריטית וה-Mos Maiorum הרומי

בריטניה היא תופעה פוליטית ייחודית. מצד אחד מדובר באחת הדמוקרטיות הוותיקות בעולם, אך מצד שני מערכת היחסים שבין מערכות השלטון השונות, ובינן לבין האזרחים, כלל אינה מבוססת על חוקה. במקום חוקה, הפוליטיקה הבריטית והיחסים שבין נבחרי הציבור ובין העם, מתנהלים לאורם של קודים לא-כתובים. כלומר, הנורמות המשפטיות והפוליטיות מבוססות על מסורות קודמות, כאשר פוליטיקאי בריטי, למשל, שפוגע במסורות ובקודים הלא-כתובים, גוזר את דינו שלו לכליה פוליטית. בדומה לכך, גם בית המשפט הבריטי בנוי על עיקרון המשפט המקובל (Common Law), כאשר פסיקותיו מבוססות בהכרח על פסיקות קודמות שהפכו למעין "חוק".

אמנם דוגמה זו היא פחות מובהקת בהשוואה לארה"ב ולאיטליה של מוסוליני, אך אין ספק שניתן למצוא דמיון רב בין העקרונות הבריטים לבין עיקרון רומי חשוב בתקופת הרפובליקה –Mos Maiorum. משמעותו של המונח היא "דרך האבות" או "מסורת האבות", כאשר עיקרון זה התווה את חיי החברה, הפוליטיקה, המשפט והצבא ברומא. שתיים מהדמויות הרומיות שהוזכרו קודם, יוליוס קיסר ואוגוסטוס, שברו את מסורת האבות הרומית: האחד עשה זאת בבוטות ונרצח, משום שלא טרח להקיף את עצמו במאבטחים כיאה לרפורמטור קיצוני שכמותו; השני, לעומתו, אף על פי שהצליח להוביל לשינוי עמוק בסוג המשטר ברומא, עשה זאת באופן אלגנטי למדי, כך שהגלולה המרה של חזרת המלוכה במסווה של רפובליקניות, התעכלה טוב יותר בבטנם של אזרחי רומא.

נראה, אם כן, שהרפובליקה הרומית, הנתפסת כאחת מאבני היסוד של הציוויליזציה המערבית, השפיעה רבות על מדינות ועל פוליטיקאים מודרניים – הן ברמה המוסדית והן ברמת השימוש בסמלים ובמיתוסים הקשורים בהיסטוריה שלה. אחת הסיבות לכך היא יכולת השרידות המופלאה שגילתה האימפריה הרומית, אשר התקיימה כמעט אלף שנים, פרק זמן יוצא דופן בהיסטוריה האנושית בכלל ובהיסטוריה הפוליטית בפרט.


יוחאי פרץ

עורך לשוני באתר. ירושלמי, סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בחוגים היסטוריה ומדע המדינה. מנהל עיתון החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. איש טבע וטיולים, עובד ברשות שמורות הטבע ובחברה להגנת הטבע.