ממחאה לאנרכיה: אף ציבור אינו מעל החוק

חסימת כבישים, החוק ואכיפתו

נתחיל בהתחלה: לפי סעיף 332(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – "חסימת כביש יכולה להיחשב ל"סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה", שהעונש המרבי בגינה הוא עשרים שנות מאסר. בנוסף, חסימת כבישים מהווה הפרה של סעיפים שונים של "הפרת הסדר הציבורי", כמו הפגנה ללא רישיון, התפרעות, ועוד. אם כן, חסימות כבישים אינן חוקיות. מדוע המשטרה לא אוכפת את החוק ועוצרת את העבריינים מיד? המשטרה שוקלת את שיקוליה, ובוחרת לפעול ביד קשה – או רכה – לגופו של עניין, לגופה של מחאה, לגופו של כביש. כך, נוצרים הבדלים באכיפת החוק בין חסימת נתיבי איילון לחסימת צומת קסטינה, בין מחאת המתנגדים להתנתקות ב-2005 לבין מחאת הנכים.

האכיפה הסלקטיבית של המשטרה לבדה מהווה פגיעה בשלטון החוק; יש מי שיחסום כביש וייכנס לעשר שנים לכלא. ויש מי שיחסום כביש ולא יאונה לו כל רע. הרי זוהי בדיוק המטרה למענה חוקקו חוקים מלכתחילה – למנוע את השרירותיות הזאת. שלטון החוק משמעותו שנוכל להתנהל תחת כללים כלליים אשר ברורים לכולם, והפרה של הכללים תגרור עונש על המפרים. כמובן שלא ניתן לקבוע כללים כלליים אם העונש לא יחול באופן אחיד על כולם. זהו העיקרון הבסיסי כל כך עבור מדינות דמוקרטיות – וניכר שיש להדגישו שוב ושוב בישראל – שוויון בפני החוק.

חסימת כבישים כמחאה לגיטימית

למרות כל זאת, לעתים אנו מוצאים עצמנו מזדהים עם חלק מהמחאות הללו. הנכים לא גומרים א החודש, עובדי מפעל המלט המוחים כנגד יבוא מלט עלולים לאבד את פרנסתם, מי שמחו נגד ההתנתקות חששו מהתפוררות החלום הציוני בדמותה של ארץ ישראל. אבל עלינו לזכור שכאשר אנחנו בוחרים לעודד או אפילו להשתתף במחאה כזו, אנו למעשה בוחרים להסב נזק רב – באופן בלתי חוקי – להמוני אנשים. אנשים שלא עשו כלום לאף אחד; קורבנות הפשעים.

הפגיעה הבלתי-מידתית הזו ברבבות ולעתים במאות אלפי אנשים – כפי שראינו אתמול – היא הסיבה לכך שחוקים המונעים את הפרת הסדר הציבורי חוקקו מלכתחילה. זוהי הסיבה שבכל מדינות המערב – יהיו מתקדמות ונאורות ככל שיהיו – לא ניתן להסב נזק עצום כל כך למספר רב כל כך של אנשים למען מטרות שרירותיות כאלה ואחרות. טוב שחוקקו חוקים כאלה. וטוב יהיה אם מדינת ישראל – בעזרת משטרת ישראל – תאכוף אותם.

נימוק נוסף נגד חסימת כבישים הוא השרירותיות של המאבק. ישנם המון מאבקים מוצדקים – כל מאבק נתפש כמוצדק עבור אוכלוסיה מסוימת. כיצד ניתן לאמוד את חשיבות מאבק הנכים ביחס לחשיבות מאבק הקהילה האתיופית? כיצד ניתן להעריך את חשיבות המאבק ביוקר המחיה אל מול חשיבות מאבק ניצולי השואה? אם אנו מניחים שזה ברור שלא ניתן לאפשר חסימת כבישים עבור כל רצון שרירותי של קבוצה מסוימת, הרי שאנו למעשה מתעדפים בין מאבקים: יש כאלה ש"מותר" לחסום כביש עבורם, ויש כאלה שאסור. כשאסור, המשטרה מפנה את המפגינים ואוכפת את החוק. וכשמותר, המשטרה "מכילה" את ההפגנה, ולא אוכפת את החוק. הבה נבחן את מאבק הנכים להשוות את קצבתם לשכר המינימום אל מול מאבק ניצולי השואה, שגם הם מבקשים קצבאות נוספות המגיעות להם בצדק. הנכים חסמו את נתיבי איילון וכבישים נוספים כמה וכמה פעמים, ורבים הזדהו עם מאבקם. ניצולי השואה מאידך, לא חסמו שום כביש. ייתכן שהסיבה היא גילם המופלג של האחרונים, המקשה עליהם לעמוד שעות רבות בשמש, או מקשה עליהם להתאגד באופן יעיל כפי שעשו הנכים. האם עלינו להסיק מכך שמאבק הנכים חשוב יותר ממאבק ניצולי השואה? האם זו החברה שאנו רוצים לחיות בה? כזו שבה כל דאלים גבר, ומי ש'הופך יותר שולחנות' הוא זה שמקבל את מבוקשו? האם אנו באמת יכולים להכריע בין המאבקים? שהרי חסימת הכבישים – הפגיעה הבלתי-חוקית והבלתי מידתית ברבבות אנשים – נתנה יתרון עצום לנכים על פני ניצולי השואה בסדר היום הציבורי, שאף הוביל להצעות חקיקה.

שלטון החוק

התשובה לשאלות לעיל היא לא! אין שום מאבק שמצדיק פגיעה לא מוסרית ולא מידתית בציבור נרחב. אין שום מאבק שמצדיק עבירה על החוק. כמדינה דמוקרטית, עלינו לקדם את הסוגיות החשובות לנו במסגרת החוק. בין אם להקים עמותה, להתפקד למפלגה או להפגין באופן חוקי, יש לנו את היכולת להשפיע על המציאות שלנו ולשנות אותה.

הזעם הציבורי על נתניהו ממחיש היטב את חשיבות החוק: פעם אחת רבים בישראל זועמים מפני שנתניהו חשוד בעבירות שוחד ומרמה. ופעם שניה רבים מוטרדים מכך שנתניהו עשוי, לטענת פרשנים מסוימים, לשנות את החוקים כך שיטיבו עמו (חוק פרסונלי). דווקא בגלל דרגתו הבכירה של נתניהו אנו למדים על החשיבות של עקרון השוויון בפני החוק. מדוע יש רבים שתיקי נתניהו מדירים שינה מעיניהם, אך הם ישנים באין מפריע נוכח העבריינות המאורגנת של קבוצה כזו או אחרת? עלינו להישאר עקביים: או שאנחנו בעד החוק ללא תנאי וללא סייג, או שאנחנו  מתנהלים כמדינה שלא ראויה להיקרא דמוקרטית, שבה כל פעם שמתחשק לנו אנו מרשים לעצמנו לצפצף על החוק ולפגוע בציבור. כאמור, אם אנו מתנגדים לחוק מסוים (למשל, גובה קצבת הנכים), ראוי שנפעל כדי לשנות אותו. אבל אין זה יעלה על הדעת שנבחר לאילו חוקים לציית – ולאילו לא. דמיינו שהמשטרה 'שוקלת את שיקוליה', ומחליטה "להכיל" את הטענות נגד נתניהו ולא לאכוף את החוק בעניינו, כך שלא יצטרך להיענש כפי שכתוב בחוק (באם יימצא אשם, כמובן). הרי זהו ליבו של העניין המעורר זעם בציבור: לא ייתכן שנתניהו יעמיד עצמו מעל החוק. בהחלט לא ייתכן. הזוי באותה מידה בדיוק שמשטרת ישראל "תכיל" כל עבירה אחרת, כולל חסימת כבישים. לא ייתכן שאף אחד ישים עצמו מעל החוק, ללא תלות בנסיבות.

שלטון החוק עומד בבסיס התופעה המדהימה שמתרחשת בכל פעם שצבע הרמזור מתחלף לאדום. כל המכוניות עוצרות וממתינות לאור הירוק. דמיינו כיצד ייראו הכבישים אם לא נישמע להוראות הדרך. זה בדיוק מה שיקרה לחברה הישראלית ולדמוקרטיה הישראלית ברגע שנסטה מעיקרון שלטון החוק.

מחאת הקהילה האתיופית

המוות של הנער האתיופי בידי קצין משטרה הוא טרגדיה נוראה. ניכר שהמקרה הזה נגע בכלל החברה הישראלית, שכואבת את כאב המשפחה והקהילה האתיופית. כולי תקווה שמקרים כאלה לא יחזרו על עצמם. אני גם מאמין שמדינת ישראל והחברה הישראלית יכולים וצריכים לזנוח כל שמץ גזענות שאולי עוד טבוע בנו, ובפרט להקל על השתלבות העדה האתיופית במרקם העדין של החברה הישראלית. ולמרות כל זאת, האופן שבו בני העדה מוחים כנגד האירוע הטרגי הוא לא רק בלתי חוקי, הוא גם פוגע במטרה עצמה. הרי זה ברור שככל שקבוצה אחת פוגעת בציבור הרחב, ככה היא מרחיקה ומנכרת את הציבור ממנה. הכאב האמיתי של החברה הישראלית על מות הנער מתחלף במהרה בכעס ומרמור, והציבור מתחיל לתהות כיצד המתנה בפקק במשך חמש שעות ללא מים או אוכל מקדמת את "עשיית הצדק" הנכספת?

במחאה שנמשכת כבר יומיים נחסמו צירים בכל רחבי הארץ ומאות אלפי אנשים נפגעו קשות: אנשים שמיהרו לחתונה או הלוויה, לעבודה או לאסוף את הילד מהגן, לבלות עם חברים או לרבוץ מול הטלוויזיה. נשים בהיריון לא הגיעו לבית החולים. אנשים צמאים נותרו ללא מים ואנשים רעבים נותרו ללא אוכל. אתמול בלילה נשים חיפשו אוכל עבור התינוקות שלהן בין מכוניות עומדות. אנשים נאלצו לעשות צרכיהם בצד הדרך לאחר שעות רבות ללא תזוזה. יש מי שאזל לו הדלק ונאלץ להמתין עד השעות הקטנות של הלילה בשביל להגיע אל ביתו.

במהלך ההפגנות האלימות עשרות שוטרים נפצעו, מתפרעים נעצרו, שריפות רבות דלקו ונגרם נזק רב לרכוש. נוכח המתח הנסיבתי בין המשטרה למפגינים, המשטרה "מכילה" את ההפגנות, או במילים אחרות, מתירה לעבריינים לפשוע, ואזרחי מדינת ישראל הם קורבנות הפשע.

טוב יעשו בני העדה האתיופית אם יבינו שהמצוקה הנוראה שלהם לא מקנה להם שום זכות לשים עצמם מעל החוק ולשתק מדינה שלמה. טוב נעשה כולנו אם נבין שהדמוקרטיה היא עדינה ויש לשמור עליה מכל משמר, ובכלל זה על אחד מעקרונותיה הבסיסיים ביותר: שלטון החוק. אסור לעבור על החוק. אסור לעבור על שום חוק, יהיו הנסיבות אשר יהיו. אסור לעבור על החוק אף פעם.