נשיא של רעיונות: גם אם לא יזכה במועמדות לנשיאות, ברני סנדרס ניצח

ברני סנדרס יכול היה לקוות לפתיחה טובה יותר במרוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. אחרי הכל, הוא היה המתחרה המוביל מול הילארי קלינטון, וניתן לתייגו כאנטי-קלינטון הן בתוכן והן בסגנון: קלינטון פנתה למרכז ככל שיכלה, הייתה מחושבת עד כאב בכל התבטאות שלה, והפגינה גמישות מחשבתית רבה בהתאם להלך הרוח הציבורי המשתנה לאורך שנים, אם לומר זאת בעדינות. לעומתה, סנדרס השתייך במשך עשורים לאגף השמאלי של הפוליטיקה האמריקאית, החזיק בעמדות לא פופולאריות בעליל ונאבק עבורן במשך שנים, והסגנון שלו אותנטי, ישיר ונראה שהוא נואם, כמאמר המשורר, מהלב.

משום כך, ניתן היה לחשוב שהדמוקרטים יכו על חטא, ויעמידו את סנדרס לבחירה ב-2020 אל מול דונלד טראמפ. הסגנון הישיר של 'ברני' עשוי למשוך בחזרה למפלגה הדמוקרטית את אנשי הצווארון הכחול, בעיקר לבנים, בעזרתם ניצח טראמפ ב-2016 במרוצים צמודים ומכריעים במדינות 'חגורת הפלדה': ויסקונסין, מישיגן ופנסילבניה. אלא שהסנאטור הוותיק ניצב כעת במקום השני, במרחק לא קטן מסגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן, בפער דו-ספרתי. סנדרס ודאי ציפה להיות קרוב יותר לביידן מאשר לפוליטיקאים צעירים ומוכרים פחות ממנו, דוגמת קאמלה האריס או פיט בוטיג'ג'. במאמר זה אטען שחלק מחוסר הצלחתו של הסנאטור, שהקמפיין הקודם שלו לנשיאות שינה לבלי היכר את המפלגה הדמוקרטית, טמון בשינוי שעזר לחולל בשיח הפנים-דמוקרטי. במובן מסוים, דווקא היטמעות הרעיונות שקודמו על-ידי סנדרס במפלגה הדמוקרטית, היא שפוגעת בסיכוייו כמועמד לראשות המפלגה.

פוליטיקה כהישג אישי מול פוליטיקה כ"שדה הקרב של הרעיונות"

הסנאטור הרפובליקני בארי גולדווטר, שהתמודד מול הנשיא המכהן לינדון ג'ונסון ב-1964, ספג תבוסה בבחירות שהתקיימו כשנה לאחר רצח קנדי, ולפני העמקת המעורבות האמריקאית בוייטנאם. עם זאת גולדווטר, איש ימין-שמרני אידיאולוגי בהרבה בהשוואה לאנשי המפלגה הרפובליקנית של אותם ימים, הוביל לשינוי בתוך המפלגה, אשר משך אותה ימינה בשאלת מעורבותה הרצויה של המדינה בכלכלה, כמו גם בשלל סוגיות אחרות. רבים מרעיונותיו ניצחו בתוך המפלגה הרפובליקנית, וזכו ליישום במהלך נשיאותו של רונלד רייגן. הפרשן ג'ורג' וויל כתב בזמנו, שפשוט לקח 16 שנים לספור את הקולות מבחירות 1964, בהתכוונו לניצחון של רייגן בבחירות 1980. אינני מתיימר לחזות מתי, אם בכלל, ינצחו הדמוקרטים בבחירות לנשיאות, אך בהחלט ניתן לומר דבר אחד על ברני סנדרס: המפלגה הדמוקרטית זזה שמאלה לא מעט בגינו. אם תזכה המפלגה בעתיד בכוח פוליטי גדול דיו, היא תשאף ליישם חלקים ניכרים ממשנתו של הסנאטור הוותיק, שעד לפני כמה שנים נחשב הזוי. אפילו אם לא יזכה במועמדות הדמוקרטית, סנדרס הוא הגולדווטר של ימינו, רק בקצה השני של הספקטרום הפוליטי.

כזכור, סנדרס הוא סוציאל-דמוקרט על פי הגדרתו שלו (Democratic-Socialist). 'ברני' הצליח לנהל קרב עיקש מול קלינטון, שנחשבה כמועמדת בטוחה לנשיאות בסיבוב הקודם. הוא זכה ב-47% מקולות המצביעים הדמוקרטים בפריימריז, והוכיח שניתן להלהיב את ההמונים, לפחות אלה המצויים בבסיס המצביעים של המפלגה, על ידי הצגת חזון שמגדיל את מעורבותה של המדינה הפדרלית בשורה של תחומים. ההשפעה ניכרה עוד במערכת הבחירות הקודמת: סנדרס משך את קלינטון שמאלה, כשגרם לה להכניס למצע המפלגה בבחירות 2016 הצעה להעלות את שכר המינימום הפדרלי ל-15 דולר לשעה, בשונה מהצעתה המקורית שדיברה על העלאה לשכר של 12 דולר (השכר הפדרלי עומד היום על 7.25 דולר לשעה, אם כי לא מעט מדינות וערים חוקקו חוקי שכר מינימום גבוהים יותר). כיום, כמעט כל המפלגה הדמוקרטית, לרבות ביידן ה"ממורכז" יותר, תומכת בשכר של 15 דולר לשעה בלי להניד עפעף. באורח דומה, סנדרס מושך את מרבית המועמדים הדמוקרטים שמאלה, לכל רוחב החזית הכלכלית. ההצעות שלו, שבעבר כונו רדיקליות או נאיביות, מקודמות על ידי פוליטיקאים שעד לפני שנים לא חלמו להעלותן על דל שפתותיהם. מדינת ניו-יורק, לדוגמה, קידמה תכנית סיוע שאפתנית לסטודנטים במימון שכר הלימוד שלהם, כאשר סנדרס מוזמן לאירוע החתימה על החוק כמעין שושבין בלתי רשמי. אולם, ההישג הגדול ביותר של סנדרס, מבחינת השפעה על המפלגה הדמוקרטית, קשור בהצעתו לקדם תכנית ביטוח בריאות ממלכתית לאזרחי ארה"ב – Medicare for all. מטרת התכנית היא להעביר את כלל אזרחי ארה"ב, שרבים מהם מבוטחים על ידי חברות ביטוח פרטיות (לרוב דרך המעסיק), לביטוח ממשלתי פדרלי, אשר יבטיח כיסוי ביטוחי אחיד "בסיסי" לכל אזרח. לא בטוח כיצד הצעה זו תיושם, גם אם סנדרס ייבחר לנשיאות. היא תכלול שינוי גדול מאוד באופן בו אמריקאים רגילים לקבל ביטוח בריאות במשך שנים, וגם תדרוש העלאה רצינית של מסים, שסנדרס לא מפרט מספיק אודותם. אי אפשר להתעלם מכך ש'ברני' סייע בשינוי השיח בתוך המפלגה הדמוקרטית, שלפני מספר שנים רק רצתה להגן על רפורמת אובמה-קר, אשר הייתה פחות מרחיקת לכת באופן משמעותי. אל הצעת חוק של סנדרס בסנאט, הקוראת להבטחת ביטוח בריאות ממשלתי, הצטרפו הסנאטורים האריס, בוקר, וורן וג'יליברנד, כולם מועמדים לנשיאות. אפילו הצעות מתונות יותר, כגון אלה של ביידן, המדברות על "אופציה ציבורית" לביטוח בריאות במימון הממשל, שתתחרה בשוק הפרטי, משמרות את העיקרון אותו התווה סנדרס, לפיו ביטוח בריאות הוא זכות (healthcare as a right) שהממשל צריך להבטיח לאזרחיו באופן ישיר.

ובכן, נשאלת השאלה: אם סנדרס השפיע על השיח הרעיוני, מדוע הוא לא מוביל בסקרים? חלק מהסיבות קשורות למצב הנוכחי במרוץ. כאשר ישנם 23 מועמדים, אשר חלקם מביעים עמדות דומות לאלה של סנדרס, קשה יותר למצביעים לדבוק במועמד אחד בשלב כה מוקדם. בנוסף, לסנדרס יש מספר חולשות אחרות כמועמד. החולשה הראשונה היא העובדה שהוא בן 77, ואם ייבחר יושבע כנשיא הזקן ביותר בתולדות ארה"ב. דמוקרטים רבים רוצים לראות אדם צעיר יותר מתמודד מול דונלד טראמפ, שהוא כיום בן 72. בנוסף, היותו של סנדרס גבר לבן גם היא מרחיקה ממנו תומכים ותומכות פוטנציאליים, שייתכן והיו רוצים לראות אישה ו/או בן מיעוטים מתמודד מול טראמפ (הערה: ההכרזות על מותו של הגבר הלבן הסטרייט במפלגה הדמוקרטית נראות מעט מוגזמות, לאור העובדה שהמובילים במרוץ עד כה הם שני גברים לבנים בני +70). ככלל, סנדרס מזוהה פחות עם שיח פוליטיקת הזהויות, והאינסטינקט הפוליטי שלו הוא של "שמאל מסורתי" יותר, המנסה לייצר מסר פוליטי כלל-לאומי, לפיו מעורבות הממשלה בכלכלה ודאגה לצמצום אי-השוויון תיטיב עם בני כל הגזעים והמינים – ואולי יש לומר בעגה הדמוקרטית, מגדרים – בארה"ב. בזעיר אנפין, ניתן לראות את כל המורכבויות שסנדרס נתקל בהן, בריאיון שלו אצל טרבור נואה ב-Daily Show. במהלך התכנית שאל המנחה את סנדרס האם לא הגיע הזמן שגברים לבנים זקנים כמוהו יזוזו מהבמה. סנדרס השיב שחשוב להסתכל על הרעיונות של אנשים, ולא על האישיות שלהם, ומיהר לחזור ולדבר על הסכנות הגלומות באי-שוויון וריכוז כוח כלכלי ופוליטי בידי מספר מועט של בעלי הון.  בכתבה הקודמת, הראיתי כיצד סנדרס מסתבך עם סוגיית ההגירה, שהקישור שלה (בצדק או שלא) לסוגיות של אתניות, גזע וגזענות, גורם לפוליטיקאי כמו סנדרס ללכת בין הטיפות, שלא לטובתו.

לסיכום, דרכו של סנדרס המועמד לנשיאות רצופה מהמורות. אפילו אם יצליח לאחד סביבו את "הקול הפרוגרסיבי" השמאלי, לאחר שמועמדים חלשים יותר יתחילו לנשור מהמרוץ – הוא כנראה יצטרך להתמודד מול מועמד ממורכז יותר, דוגמת ביידן. גם אם יזכה במועמדות, יהיה לו קרב קשה מול דונלד טראמפ, נשיא מכהן שימריץ את בסיס המצביעים שלו בעזרת נושא ההגירה, וכפי שנראה כרגע, יקבל רוח גבית של כלכלה צומחת ואבטלה נמוכה (כאשר האמריקאים, כהרגלם, יתעלמו מהגירעון שטפח עקב הורדת המס של הנשיא). על כל פנים, בשדה הקרב של הרעיונות הצליח סנדרס לשנות את פניה של המפלגה הדמוקרטית, ולהזיז את מרכז הכובד שלה לעבר החזון שלו לכינון "סוציאל-דמוקרטיה". את זה אי אפשר לקחת ממנו, בין אם יצליח בהתמודדות למשרה הפוליטית הרמה ביותר בעולם, ובין אם לאו.

הדרך ל-2020: כתבות קודמות בסדרה

משהו לרוץ איתו: טראמפ ימשיך לשים את ההגירה במרכז קמפיין הבחירות שלו