‎קורא‫/‬ת‫:‬

עידן המבוכה: בין המדינה הארכאית לדמוקרטיה בעידן הח...

עידן המבוכה: בין המדינה הארכאית לדמוקרטיה בעידן החדש

,
"זה אינו הסוף. זה אינו אפילו תחילת הסוף. זה רק, אולי, הסוף של ההתחלה" (וינסטון צ'רצ'יל). המלחמה על הדמוקרטיה והליברליות בעידן החדש רק החלה, והמציאות המופרעת שאנו עדים לה היא רק קצה הקרחון. נתניהו וספיחיו הם רק דוגמא ישראלית מוצלחת של התפוררות התפיסות הישנות ברחבי העולם המערבי וקריסה טוטאלית של אמון הציבור במערכות שאינן מתפקדות ואינן מייצגות אותו. ברוכים הבאים לעידן המבוכה. אנא הדקו חגורות.
image_printגרסא להדפסה

בשנת 1962 פרסם תומאס קון ספר בשם "המבנה של מהפכות מדעיות". קון הציע לראות את המציאות ככזו המתפתחת באמצעות פרדיגמות שעולות ונופלות על פני זמן. הפרדיגמה היא תבנית מחשבה רחבה שכוללת הנחות על המציאות, שאלות מרכזיות ונדבכים קוגניטיביים נוספים שמייצרים עבורנו את "התמונה הגדולה", את התפיסה שבאמצעותה אנו מפרשים את המציאות ופועלים בה. החיסרון (או היתרון, תלוי באיזה צד אתם) של אותן פרדיגמות הוא שהן תמיד קורסות בשלב כלשהו. בהתחלה הפרדיגמה עדכנית ורלוונטית למציאות, מתארת את המצב בצורה טובה ומדויקת (העולם שטוח). אבל ככל שהזמן חולף, מציאות חדשה מתהווה, אנחנו משתנים, העולם משתנה ואנחנו מגדילים את הידע וההבנה שלנו את העולם. כתוצאה מכך הפרדיגמה נשחקת עד תום. בנקודה זו נוצר חלל שמתמלא בפרדיגמה חדשה (העולם עגול). בעבר שינויים פרדיגמטיים כאלה התרחשו אחת לשנים רבות, וכאשר התרחשו נפרשו על פני תהליך שחיקה ארוך שאפשר הסתגלות. אולם בעידן שלנו השתנו גם קצב השינוי וגם אופי השינוי, וכיום שינויי פרדיגמה מתרחשים בתדירות של כל שנתיים עד חמש שנים. אז מה עושים בעידן של קצב שינוי כזה? מה עושים בעידן שבו ברור לנו שהישן מתפורר, אך עוד אין לנו דרך להגדיר מהו החדש שנולד? ברוכים הבאים לעידן המבוכה.

אבי הפרדיגמה המודרנית של מוסד המדינה היה מקס וובר. וובר הגדיר את מוסד המדינה כמונופול של הפעלת כוח בשטח גיאוגרפי נתון. פירוש הדבר שהסמכות היחידה להפעיל כוח בשטח מסוים שייכת למדינה בלבד. ומה זה כוח? המדינה, כל מדינה, ביטאה את כוחה בבלעדיות שניתנה רק לה באיסוף וניהול מידע, בקבלת החלטות ובביצוע שלהן באופן ריכוזי ובהסכמה או בכפייה. על מנת לגשר על המתח שקיים בין ריכוז הכוח והשליטה לבין הרעיון החדש יחסית של זכות העם לנהל ולשלוט על חייו, המסגרת הדמוקרטית המודרנית המציאה "טכנולוגיה" מעניינת: ייצוג. הרעיון אמר דבר פשוט: כדי ששלטון המדינה יהיה לגיטימי ויקבל את הרשות להפעיל כוח (או במילים אחרות: כדי שהעם ישתוק ולא יעשה צרות), עלינו לאפשר לו לשלוח נציגים למוקדי הכוח. בדרך זו אזרחי המדינה יממשו את החירות שלהם, תחת ההנחה שתהיה מערכת יחסים של אמון בין העם לנציגים, ושאלו יהיו נאמנים לאינטרסים הציבוריים. עד כה נהדר, אבל (וזה אבל גדול) מה קורה לפרדיגמה הזו במאה ה-21? מה קורה לה כאשר מצד אחד אתגרי המציאות נהיים סבוכים מדי יום, מערכות השלטון מייצרות שוב ושוב תוצאות שאף אחד אינו רוצה בהן, והציבור מרגיש נבגד ומרומה, ואילו מצד שני יש לו טכנולוגיות חדשות ומתקדמות שיכולות להוות פלטפורמות אפקטיביות ליצירת כוח פוליטי שמבוסס על אמון, שוויון ושקיפות? מה קורה כאשר התפיסה הדמוקרטית הישנה הופכת ללא רלוונטית אל מול כלים פרקטיים ורעיוניים חדשים שהציבור מוכן לתת בהם אמון?

הפרדיגמה הישנה אמרה: המדינה היא מונופול של כוח בהיבטי מידע, החלטות וביצוע. למדינה אין מתחרים והציבור לא מבין בתחומי המדינה, ואילו הנציג בשלטון הוא מומחה. לציבור אין כלים להשפעה מלבד הצבעה בבחירות, ומוסד המדינה אינו מקיים דיאלוג עם הציבור. מתקיימת מערכת יחסים של אמון בין העם לנציגיו והמדינה גובה מיסים לטובת מתן שירותים לציבור, ובכך מקיימת יחסים משביעי רצון. אולם המציאות המתהווה בעידן החדש אומרת משהו אחר: כל אדם, קבוצה או ארגון יכולים ליצור, להפיץ ולהחליף מידע אין סופי בכל תחום. חשיבות המדינה כגוף שליטה מרכזי בחיי האזרח הולכת ופוחתת. הציבור לומד להפיק משמעות וערך בדרכים אחרות וחדשות. הוא חשוף ונגיש למידע, אחוזי ההשכלה גבוהים מאי פעם והנציג בשלטון כבר אינו מומחה- לעיתים בדיוק הפוך. הציבור מחזיק בסמארטפונים ופעיל ברשתות חברתיות, הוא משפיע בכל רגע ויכול לקיים דיאלוג מתמיד עם העולם, מכל מקום ובכל זמן. יש משבר אמון בקרב העם כלפי מערכות השלטון, ומתקיימת מערכת יחסים של אכזבה ותסכול, מלווה בתחושות קשות של מיאוס וניכור. האזרח אינו מרוצה משירותי המדינה ונתקל במנגנונים מסואבים וארכאיים. חלקה של המדינה כגוף שליטה מרכזי בחיי הפרט יורד, בעוד שחלקן של קהילות ורשויות מקומיות עולה. נו, אתם כבר נבוכים?

מצב כזה הוא לא רק לא נעים, אלא גם מסוכן. הוא מוביל לירידה עקבית ביכולת המדינה לייצג ולמשול, עד שתיהפך  Useless לחלוטין. הוא יוצר יחס הפוך בין פריצות דרך טכנולוגיות וחברתיות לבין רלוונטיות מוסד המדינה, והוא מוביל לכאוס חברתי ותופעות של חרדה, דכאון, חוסר אונים וחוסר וודאות בקרב הציבור. מצב כזה גם יוצר חלל רגשי בקרב הציבור, ואליו נכנסים גורמים רעילים אנטי-דמוקרטיים ואנטי-ליברליים, אשר פועלים כדי להרוס את הסדר החברתי הקיים ושואפים לרכז כוח, סמכות ושליטה בידיהם. הם פועלים כדי לכרסם בסיפור הליברלי ולהוביל סדר חברתי גלובלי חדש.

אז מה עושים? קודם כל מכירים במצב ומקבלים החלטה עקרונית לפעול בהתאם אליו. אלברט איינשטיין אמר פעם: "לא ניתן לפתור בעיה באותה הרמה בה נוצרה". הוא גם אמר ש"טירוף הוא לנסות שוב ושוב את אותה הדרך ולצפות לתוצאה שונה". עלינו להפסיק לנוע בלופ האין-סופי וחסר התוחלת של ימין ושמאל, חילוני-דתי, אשכנזי-מזרחי ולהחזיק באיזו תקוות שווא שיגיע מושיע סמכותני ויודע-כל כדי להציל אותנו. הגיע הזמן שנפסיק לשחק במשחק הפוליטי הישן ונדרוש מהמנהיגים שלנו אלטרנטיבות חדשות. עלינו להכיר בכך שנדרש שינוי מהותי בצורה שבה אנחנו חושבים על דמוקרטיה, על כוח, על אזרחות, על השפעה ועל פוליטיקה. עלינו להכיר בכך שנדרשת פילוסופיה פוליטית חדשה שמתווה דרך מלך בין גלובלי ולוקאלי בעידן החדש, ולדרוש את הפילוסופיה הזו ממנהיגי המחנה שלנו.

והנה עוד כמה צעדים פרקטיים שאני מאמין בהם. זו אינה תורה מהר סיני, אלא ניסיון כלשהו, קצה חוט, לתנועה חיובית קדימה. לדעתי חלק מהפתרון טמון במעבר דרך שינוי תפיסתי, מבני-מערכתי ופוליטי-ערכי.

שינוי תפיסתי: השלטון יידרש להפחית סמכות ולשנות את תפיסת המנהיגות. האזרחים יידרשו גם כן לשנות את תפיסתם. הם יידרשו להעצים את ההשתתפות האזרחית שלהם, לקחת אחריות רבה יותר ולהיות מעורבים יותר.

שינוי מבני-מערכתי: מידע, החלטות וביצוע יצטרכו להתבצע בצורה של דיאלוג ושיתוף ציבור, תוך העברה תדירה של כוח וסמכות לציבור, העצמת כוחן של הרשויות המקומיות והקהילות. השלטון יצטרך להעצים נדבכים של ישירות, שקיפות, הנגשה והעצמה. נדרש שינוי פוליטי-ערכי. תם זמנם של מושגים מסורתיים כמו ימין ושמאל. נדרשת חשיבה מחודשת על תיחום ערכי ואידאולוגי המתאים לרוח הזמן ומורכבות המציאות תוך שילוב בין גלובלי (כמו תעסוקה, הגירה, אקלים ועוד), ללוקאלי (שסעים פנימיים, סכסוך פלסטיני ועוד). אם הייתם שואלים אותי מה המשימה של השלטון הפוליטי בישראל בעשור הקרוב, הרי היא: להוביל שינוי מערכתי מקיף ועמוק שיתאים את מערכות המדינה לעידן החדש, יחזיר את אמון הציבור ויציע סיפור וסדר יום חדש למאה ה-21.


עירא כץ-גלאי

יזם פוליטי ואיש אימפקט. ממייסדי מפלגת ישר ומועמד לכנסת ה-21 מטעמה. פועל למען חדשנות דמוקרטית ומערכת פוליטית שעובדת לטובת האזרחים. מייעץ לארגונים עסקיים, חברתיים ופוליטיים בתחומי האימפקט והצעירים בעידן החדש.