‎קורא‫/‬ת‫:‬

עליונות חופש הביטוי: גזענות בכנסת – מהלך מבו...

עליונות חופש הביטוי: גזענות בכנסת – מהלך מבורך

,
איתמר בן גביר ושותפיו הם לא הבעיה, הם דווקא הזדמנות מעולה להתמודדות איתה. איזו דרך טובה יותר לשנות את השיח, מאשר להציף אותו בכל יום על פני הבמה הציבורית?
image_printגרסא להדפסה

איתמר בן גביר, בנצי גופשטיין, ברוך מרזל ומיכאל בן ארי מחזיקים בדעות נוראיות למדי. העובדה שהדעות שלהם הן נוראיות היא פחות או יותר קונצנזוס בעיני כל הספקטרום הפוליטי בארץ, למעט בקרב אלו שתומכים בעוצמה יהודית בפועל. התומכים, ולא המנהיגים, הם החלק החשוב. על פי הסקרים, נראה שישנה אוכלוסייה ברורה ומגובשת שתומכת אקטיבית בעוצמה יהודית, בשיעור של 2-3 מנדטים; שיעור הצבעה לא זניח כלל. 

אני מאמין שיש צורך בדיונים על אודות גזענות מעל בימת הכנסת. כל יום שבו יעלה חבר כנסת ויספק *בכנות* הצהרה גזענית גאה מעל דוכן הנאומים בכנסת, הוא יום שבו כספי המיסים שלנו ינוצלו כראוי. איזו דרך טובה יותר לטעון נגד גזענות מאשר נגד מי שמבטא אותה בגאווה בכנסת? כיצד נשכנע את עשרות אלפי האנשים שתומכים בעוצמה יהודית שהדרך שלהם היא פסולה? מניעת השמעת קולות גזעניים בציבור לא תגרום להם להיעלם, אלא להיפך – איסור כהונה של אנשי עוצמה יהודית בכנסת רק יגדיל את השאיפות הפוליטיות של הקבוצה שאותה הם מייצגים. גזען אמביציוזי במיוחד עלול להעביר מסר ברור לקבוצה שלו: השמאלנים האלה בכנסת לא נותנים לנו להשתתף? אין בעיה. כשאנחנו נגיע כ-20 אלף איש להפגנה אלימה, נראה מי יצליח להשמיע את הקול שלו חזק יותר. 

החדשות הרעות הן ש'גזענות' היא לא מילת קסם. פנייה לאידיאולוג מסוים באמירה לפיה הדעות שלו הן מחוץ לטווח הלגיטימיות, ודאי לא תספיק על מנת לשכנע אותו אחרת. אני עצמי סבור שדעות גזעניות הן מחוץ לטווח הלגיטימיות בדמוקרטיה, אך אין בכך כדי לקדם את השינוי שאנחנו רוצים לראות בחברה הישראלית. איתמר בן גביר ושותפיו הם לא הבעיה, הם דווקא הזדמנות מעולה להתמודדות איתה. הבעיה, מבחינתנו, היא העמדות המוסריות של חלק משמעותי מהאזרחים בארץ. ואיזו דרך טובה יותר לשנות אותן מאשר לדבר עליהן ישירות, ולהתנגד להן ישירות, כל יום בטלוויזיה, ברדיו ובפייסבוק?

"זה אומץ" היא הסיסמה שהמחנה הדמוקרטי מפיץ בימים האחרונים. ובכן, אני מאמין שבאומץ אפשר להכניס גזענים לכנסת, ולהקפיד למנוע כל ניסיון חקיקה גזעני או מפלה שהם יעלו. איזה תרגול עשוי להיות טוב יותר לדמוקרטיה שלנו, מאשר קבוצה גזענית שמנסה להעביר חוקים מפלים בשלל צורות ושיטות? הפוטנציאל הוא גדול: קדנציה של ארבע שנים עם קבוצת גזענים מכובדת בכנסת, שבשנתם הרביעית כח"כים כבר יפסיקו לקדם הצעות חוק גזעניות בפועל, כי ברור להם שהן מחוץ לכללי המשחק הדמוקרטי. איזה מסר טוב יותר לרבבות תומכי עוצמה יהודית, מאשר הדגמה חיה של כללי המשחק הדמוקרטי? במאה ה-21 הסתה לגזענות מתרחשת בעיקר מחוץ לכותלי הכנסת. הרשתות החברתיות מאפשרות התפשטות רעיונות שלא מושמעים בקול רם בפרלמנט, ואולי אף בעיקר אותם. דווקא אם נכריח את הקיצונים לצאת לאור, נוכל לשנות את השיח שלהם עצמם.

אז נכון, אף פרלמנט לא צריך גזענות, ועדיף שהיא הייתה נעלמת מהעולם כבר אתמול, אבל כשקולות גזעניים מקבלים תמיכה ציבורית משמעותית, צריך גזענות גם בכנסת. צריך לשים אותה על דוכן הנאומים ולחשוף את הפנים שלה. משום שכאשר לא נותנים לה להיכנס, היא מוצאת את דרכה פנימה בשקט, בהיחבא. היא מבוטאת בעדינות, בהצעות כמעט תמימות בנוגע לחדרי לידה נפרדים, או באמצעות התניית אזרחות בהוכחת נאמנות. לא מספיק להגיד שגזענות ואפליה הן מחוץ לטווח הלגיטימיות; צריך להראות, כל פעם מחדש, כיצד היא אינה מתיישבת עם הערכים הבסיסיים ביותר שלנו. מנהיגים בולטים כמו בן גביר, גופשטיין, מרזל ובן ארי הם אולי הגורם הכי חשוב בתהליך הזה. עם דברים מעט יותר זהירים מצידם על בימת הכנסת, וקולות נגד חזקים מצד נציגינו, אולי נצליח גם לשנות את השיח בקרב תומכיהם. 


ניר גוטליב

סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומייסד-שותף ב-"פילוסופיה 360°".