על זכויות והגינות רפובליקנית בחינוך

מאמרי מאתגר את השיח הקיים מעצם יציאתו מתפיסת הרפובליקניזם הליברלי. גישה זו משלבת  את התפיסה הרפובליקנית הנסבה על "טובת הכלל" עם התפיסה הליברלית הנסבה על חרויות הפרט.

חרויות הפרט אינן מתקיימות בחלל ריק אלא בחברה האזרחית, כלומר בתחום הציבורי החורג מתחומם של כל הפרטיים באשר הם. החרות חופנת גם את האחריות ל"טובת הכלל" לאפשור החיים הציבוריים של כל הפרטים החופשיים והשווים בפני החוק.

שוויון מול חירות בחינוך

מעצם תפיסת "טובת הכלל" נגזרת ההגינות, הניתנת להתקבל בהקשר זה לפי תפיסת ג'ון רולס, כ"צדק כהגינות", מעצם קביעת "מסך של בערות", בין הידע של האדם על עצמו לבין זכויותיו.

לשיטתי במאמר זה, הוגנות בהקשר לחינוך נסבה בסוגיית התקצוב. אין לי  כוונה לכתוב על שיטות החינוך, כל שכן תכני תכניות הלימודים וצורת העברתם. אתמקד אך ורק בתקצוב החינוך בבתי הספר מכיתות א' ועד י"ב'.

לצורך זה אדרש לדיון של בג"ץ בעתירה של הורים (ארגון הל"ה, האגודה לזכויות האזרח, עמותת ידיד וגם הפרופ' לחינוך, שכבר ניפטר – גבריאל סלומון), שחפן בתוכו ויכוח ערכי מוסרי, כמו גם – משפטי: אקטיביזם מול שמרנות, בו לא אעסוק הגם שאזכירו.

מאמרו של דהאן ביחס לדיון המשפטי על התשלומים הנוספים של ההורים העלה שורה של טענות. אביאן במלואן, אך אתייחס בעיקר למודגשות.

אקדים ואציין שאינני מקבל את נקודת המוצא של דהאן על שוויון, אלא בהקשר הרפובליקני, כלומר למען יצירת שוויון הזדמנויות משמעותי מעצם מתן התקצוב של בתי הספר בידי ההורים, מרצון לצור הוגנות בקו הזינוק במערכת הלימודית.(יתכן ויש להתחיל זאת כבר בגילאי גן חובה בשל חשיבות הלימוד בגיל הרך, אך לא עסוק בכך).

להלן טענות דהאן: א. מערכת החינוך הישראלית הנה מהמערכות  הבלתי שוויוניות ביותר  במדינות המערב. ב. התרת תשלומי הורים על מגוון רחב של שרותי חינוך תורמת להרחבת הפערים והקיטוב בחינוך מעצם יכולתם הכלכלית.ג. הזכות לאוטונומיה הורית היא בעלת חשיבות במרחב הפרטי אך "במרחב הציבורי עליה להיות מוגבלת על ידי שיקולי הוגנות, חינוך לאזרחות דמוקרטית ואינטרסים חברתיים וציבורים אחרים, הגוברים על רצון ההורים לתת לילדיהם יתרונות בחינוך בהשוואה לילדים אחרים". ד. השופטים:"לא הראו כל דאגה מהעדר אוטונומיה שווה לקבוצה רחבה יותר, של הורים מעוטי אמצעים, לעצב את חינוך ילדיהם". ה. המצוינות הלימודית מצויה גם בקרב ילדים משכבות מעוטות יכולת ,כך שלא נכון שיש להקריב את "איי המצוינות" הקיימים לטובת עקרון השוויון בחינוך. ו."המיקום הנחות של מערכת החינוך  הישראלית בהשוואה בינלאומית נובע דווקא מחוסר השוויון בחינוך ולא מדיכוי איי מצוינות". ז. אחד הגורמים המרכזיים לאי השוויון במערכת  נובע  מיכולת קבוצות מבוססות ליצור לעצמן מובלעות חינוך בדלניות, מעין פרטיות, בתוך החינוך הממלכתי, הממומנות  מכספי כלל הציבור.

לעומתו, יצא נחמיה מתפיסה ליברלית תוך התבססות על ערך "האוטונומיה ההורית" כדי לגזור ממנה מבחינה כלכלית תקציבית, עדיפות להורים בעלי אמצעיים כלכליים, מעצם זכות הקניין והשימוש בו (אפשרות הקניית משאבים לצאצאים).

טענות נחמיה הינן: 1. בעתירה יש הדהוד של מאבק ערכי מוסרי: "מצד אחד, כמיהה לשוויון מהצד השמאלי פרוגרסיבי של הסקאלה הפוליטית, גם אם הוא עלול להוביל לפגיעה בחלק מהאוכלוסייה ומצד שני, רצון של הצד הימני – ליברלי יותר להגדיל את החירות והאוטונומיה האישית של האזרחים ולאפשר להם לקבל אחריות גדולה יותר על ניהול חייהם. 2. בית המשפט על שופטיו השמרנים העדיף שהמחלוקת האידיאולוגית תברר  בציבור ולא בבית המשפט, ומבחינה פוליטית הגדיר זאת השופט אלכס שטיין בניסוח הנסב על קביעה אודות "ביום הבוחר ולא ביום העותר". 3.ביטול תשלומי ההורים המבוססים  הוכתר כ"השוואה למטה" וזכה לביקורת מצד השופט עמית, שגם הבהיר שבית המשפט איננו הזירה המתאימה לבירור. 4. השופט מינץ הסביר שיש לתת להורים לממש את האוטונומיה שלהם לגבי חינוך ילדיהם  שכן "מערכת החינוך אינה באה  להחליף ולבטל את תפקידם  הבסיסי של ההורים…ולא במימוש זכויותיהם לעשות   כל שיכולתם למען חינוך ילדיהם". 5."בעימות בין ערך השוויון לחירות ההורית לטפח את ילדיהם" נוטה מינץ לצד הליברלי הנותן "יותר משקל לטובת האוטונומיה והחובה ההורית– מלים שאינן מובנות מאליהן במציאות שלנו, שבה עולות חדשות לבקרים טענות כי המדינה צריכה לקחת חלק אחריות על ילדינו". 5. השופט שטיין רמז ש"דווקא מתן אוטונומיה היא זו שמדגישה את כבוד האדם –אמירה נדירה במחוזותינו, שחותרת תחת האתוס הפרוגרסיבי שקנה לו אחיזה בציבוריות הישראלית עם המורשת הסוציאליסטית, שבה המושגים חירות ואוטונומיה  נשמעים (שלא בצדק)  כעניין זר ולא ישראלי. אלה קולות חדשים , שמגוונים את  קשת הדעות בבית המשפט העליון. 6."האיזון בין השוויון לחירות במערכת החינוך הוא נושא רגיש ועדיין".

החינוך בראי השיח האידיאולוגי

כיצד יש לבחון את השיח האידיאולוגי בהקשר לחינוך?

ראשית יש לציין שמערכת החינוך בישראל "מצטיינת בבינוניות הישגי התלמידים", מה שמחייב חשיבה "מחוץ לקופסה", כמו גם ביחס לתקצוב הקיים. שנית, מערכת היחסים בין ערכי השוויון לחירות הנה מורכבת וחורגת מתחום החינוך, ובמאמרי זה אתייחס אך ורק למערכת החינוך ולא לכלל ערכי החברה. שלישית, לא אתייחס למערכת החינוך מבחינה הסוציאליזציה, כלומר הטענה שהיא אמורה לחנך לרפובליקניזם של ישראלי כמדינת לאום ישראלית .לא אתייחס לתכני הרפובליקניזם, אלא למשמעות התקציבית שלו בהקשר לחינוך.

לעצם העניין, אני סבור שאת השיטה הקיימת יש להחליף בשיטה אחרת שכבר נכתב עליה והיא שיטת השוברים (ואוצ'רים), כלומר מתן סכום כסף תוך בחירת ההורה את בית הספר לילדיו. עוד אוסיף ששיטה זו חייבת לכלול גם את ההסעה ,כמו גם את כלל מרכיבי העלויות החינוכיות (מגוון עלויות החינוך).

הסיפא נובעת מכישלונה של שיטת השוברים שלא התאפשרה בשל חוסר הנגישות של בתי הספר לאוכלוסיות חלשות כלכלית. שיטה זו מאפשרת בסיס משמעותי לשוויון הזדמנויות לכלל התלמידים,הגם שברור, שתלמידים ממשפחות חזקות יותר כלכלית יכולות לאפשר תנאי לימוד טובים יותר וסביבה תומכת לילדיהם, מה שהינו מובן ולא אמור להימנע.

שוויון הזדמנויות זה (שאינו בגדר שוויון מלא, לפי החזון הסוציאליסטי) מהווה ביטוי להוגנות, כלומר "צדק כהוגנות"  המתכתב עם זה שניסח ג'ון רולס, (שחפץ בהשגתו, הודות ל"מסך הבערות", המפריד בין האדם לקביעת זכויותיו).

במילים אחרות, מתן נקודת זינוק שווה לכלל התלמידים, ללא קשר לחוזקן הכלכלי שלמשפחותיהם, נועדה לאפשר הגינות בסיסית  האמורה לאפשר לבעלי הפוטנציאל הגבוה לממש אותו, ללא כל קשר ליכולת הכלכלית של הוריהם.

אין להיות תמימים ולחשוב שהורים חזקים יותר כלכלית וחברתית לא יוכלו לתרגם את הישגי ילדיהם להצלחה כלכלית הודות לקשריהם. זה אך טבעי. יחד עם זאת יש לציין שהוגנות דורשת, אם לקחת לדוגמא את האקדמיה, (בה לא אעסוק),כשבמצב הקיים ראוי שתהיה התמודדות בתופעת תרומת משפחות חזקות למוסדות אקדמיים, להבטחת הכנסת ילדיהם אליהן, הגם נפילת הישגיהם מילדי "הלא מקושרים".

במילים אחרות, אני מציב תפיסה  רפובליקנית ליברלית השואפת להצלחה הודות לקריטריון הכישרון  ולא העושר. מחד קיים בסיס שוויוני של הוגנות, מעצם נקודת המוצא המשותפת בציפייה למימוש הפוטנציאל האנושי של כלל התלמידים. מאידך, אין במצב הזה פגיעה באוטונומית ההורים חזקים, כל עוד אינם פוגעים בהוגנות העקרונית של התקצוב המוצע.