על חוסר המוסריות של מדיניות האקלים

בעוד 80 שנה, בערך, העולם עומד להיחרב. כך לפחות מעידות תחזיות חוזרות ונשנות בקשר לתופעת ההתחממות הגלובלית. החשוד המרכזי בפשע: האדם.

על פי התיאוריה הרווחת בתחום זה, פליטת גזי חממה כתוצאה מפעילות אנושית (Anthropogenic Emissions) היא הגורם המרכזי לעלייה הנצפית בטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ, מה שידוע גם כ-״אפקט החממה״. בהתאם לכך, אם לא תינקט פעולה, הטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ עלולה להגיע לרמה בה האנושות תחזה בגל של אסונות – משיטפונות ועד בצורות ורעב. מאחר שהסיבה המרכזית לפליטת גזי חממה היא שריפה של דלקי מאובנים, הרי שכדי למנוע את התחזיות הללו, על האנושות לצמצמם את השימוש באותם דלקים. אלא שכאן גם מתחילה הבעיה כמובן, שהרי שריפת דלקי מאובנים – פחם ונפט בעיקר – מהווה את מקור האנרגיה העיקרי מאז המהפכה התעשייתית, והיא שמאפשרת במידה רבה את התיעוש ואת אורח החיים המודרני. לכן, צמצום הצריכה של דלקים אלו פירושו ירידה מסוימת ברמת החיים שהתרגלנו אליה. במונחים כלכליים פירוש הדבר הוא צמצום שיעור הצמיחה; או אם תרצו, לכל הפחות, החלפתו של הקפיטליזם בגרסה יותר מעודנת שלו.

אולם אם נעצור ונחשוב לרגע, נבין שיש לפחות שתי שאלות שחייבים לשאול בהקשר זה. אחת, עד כמה אכן יש הסכמה גורפת סביב עניין הגורם להתחממות?; ושתיים, מה ניתן לעשות בעניין?.

עד כמה אכן יש הסכמה בנוגע להתחממות?

ראשית, ספקולציות בנוגע להתחממות הגלובלית אינן חדשות. החידוש המשמעותי למעשה הינו בפרשנות הנתונים. למשל, המדען השוודי סוונטה ארהניוס כתב ב-1896 מאמר הדן בהשפעת החומצה הפחמתית באוויר על טמפרטורת הקרקע, והיה כנראה אחד הראשונים לפרסם בעניין התופעה. אך בתקופתו תופעת ההתחממות נחשבה למבורכת, שכן הסברה הייתה כי התחממות תגביר את הפרודוקטיביות בחקלאות ואף תעכב את עידן הקרח הבא. סוונטה גם לא היה מיעוט בעניין זה. כך, למשל, כותב המדען הבריטי גאי סטיוארט קאלנדר במאמרו מ-1937:

לסיכום, אפשר להגיד כי סביר להניח שהשריפה של דלקי מאובנים […] תוכיח את עצמה כמועילה לאנושות בכמה דרכים, מלבד האספקה של חימום ואנרגיה. למשל, העליות הקטנות בטמפרטורה הממוצעת שציינתי קודם הן חשובות לעיבוד האדמה השולי בצפון [כדור הארץ], והגידול של צמחים […] נמצא ביחס ישיר ללחץ של הפחמן הדוח חמצני […] בכל מקרה חזרתם של הקרחונים הקטלניים אמורה להתעכב ללא הגבלת זמן.

השינוי המשמעותי בעניין החל רק מספר עשורים מאוחר יותר, כאשר בשנות ה-60 נערכו בעולם ועידות שונות שדנו באפקט החממה, כגון ועידת קרן השימור (Preservation Foundation) של 1963. בשנות ה-80 כבר החל להתגבש קונצנזוס בינלאומי סביב פליטת גזי חממה כתוצאה מפעילות אנושית בתור גורם מרכזי לתופעה. אחד המאורעות המרכזיים בעניין זה הוא דו״ח משנת 1983 של האקדמיה הלאומית האמריקנית למדעים. עם זאת, קריאה בדו״ח מראה שמחבריו היו סבורים כי עדיין קיימת אי-ודאות גדולה בקשר לגודל ההתחממות, וכן להשפעת פעילות האדם עליה. אך לקראת סוף שנות ה-80, לעומת זאת, חל שינוי משמעותי בעניין זה. עדות לכך ניתן למצוא בתקציר ועידת טורונטו משנת 1988:

האטמוספירה של כדור הארץ משתנה בשיעור שאין תקדים לו עקב מזהמים הנובעים מפעילויות אנושית, שימוש בלתי יעיל ובזבזני בדלקי מאובנים וההשפעה של גידול ניכר באוכלוסייה באזורים רבים.

אם כן, מה גרם לשינוי המשמעותי בתחזיות האלו? כיצד תוך מאה שנים בערך הפכה ההתחממות הגלובלית מדבר מבורך לאסון שעבורו אנו מוכנים להקריב את רמת החיים והצמיחה הכלכלית שלנו? האם ייתכן כי מדובר בהתפתחות טבעית של המדע, אשר הביאה לתחזיות מדויקות יותר? או שמא מדובר בקונצנזוס מדומה ופוליטיקה פנים-מדעית?

אלו שאלות חשובות ומדאיגות. אף על פי שלצערי לא אוכל להיכנס כאן לדיון המדעי בסוגיה, יש לזכור שבהיסטוריה המודרנית הקצרה של תופעת ההתחממות הגלובלית קיימת אי-ודאות גדולה, שראתה לאורך השנים שינויים מרחיקי לכת באחדות הדעים המדעית בנוגע לגורמים השונים.

אך גם אם נניח כי תיאוריית אפקט החממה הינה הגורם המרכזי בתופעה, הרי שהשאלה החשובה יותר היא מה ניתן לעשות בעניין, שכן גם אם יש הסכמה על אפקט החממה כגורם המרכזי להתחממות, זה לא בהכרח אומר שעלינו לחזור לימי טרום המהפכה התעשייתית.

מה יש לעשות בעניין?

כצעד ראשון בדרך לבניית מענה לשאלה זו, יש להפריד בין שתי אסטרטגיות שונות לפעולה: האחת היא אסטרטגיה אינדיבידואלית, כגון צריכה אחראית; השנייה היא אסטרטגיה מאקרו-כלכלית, כגון מדיניות ממשלתית.

תחת התחום של אסטרטגיה אינדיבידואלית ניתן לסווג פעולות כגון צריכת מצומצמת של שקיות פלסטיק, שימוש בכוס רב-פעמית עד כמה שניתן, מחזור, מניעת השלכת פסולת בים ובטבע, ואולי אף צריכה פחותה של בשר. המשותף לכל הפעולות הללו הוא הפגיעה המזערית שלהן בהתפתחות הכלכלית, ולכן במידה שאפקט החממה יתברר בעתיד כ"חף מפשע" הנזק שיוותר מאחור יהיה כמובן מינימאלי גם כן. בנוסף, מדובר בצעדים שאנשים נוקטים באופן יזום, מתוך בחירה אישית, מבלי שאף אחד יכפה זאת עליהם.

לעומת זאת, אסטרטגיה מאקרו-כלכלית מכילה מגוון של סוגי מדיניות, ולפעמים אף כאלו הנעשות בשיתוף פעולה בין-ממשלתי. דוגמה למדיניות כזו היא מס על שימוש בדלקי מאובנים, כגון מיסים על דלק או תעופה. הבעיה לעיתים עם סוגי המדיניות הללו היא שהן מיושמות בצורה שפוגעת דווקא במדינות המתפתחות, ולפעמים גם באנשים החלשים ביותר בחברה. הסיבה לכך היא שהפעולות הללו מטילות את עלות היישום בצורה שווה על אוכלוסייה שהכנסתה לרוב אינה שווה, וכתוצאה מכך הן מגדילות למעשה את אי-השוויון.

כך, למשל, הבנק הבינלאומי החליט לאחרונה שיפסיק לתמוך בפיתוח תעשיית דלקי המאובנים בשל תרומתם לתופעת ההתחממות. כתוצאה מכך, ניגריה, מדינה מערב אפריקאית שסובלת כיום מרעב ובצורת, נמצאת בסיכון, כפי שמספר פרופסור ניר שביב, פיזיקאי ומומחה לתחום שינוי האקלים. הסיבה לכך היא שניגריה רצתה לפתח שדה נפט, אך לא הצליחה לקבל הלוואה לשם כך מהבנק הבינלאומי, שכן מדובר בהלוואה לתעשייה שמעודדת ייצור גזי חממה נוספים. אלא שדווקא פיתוחה התעשייתי של ניגריה היה עשוי להציל אותה מהאסונות שפוקדים אותה כיום, ולא מאלו שאולי יפקדו אותה בעתיד. כך, בסירובו של הבנק הבינלאומי להלוואה הוא למעשה הגדיל את אי-השוויון בין ניגריה לעולם המערבי.

בעיה נוספת שעולה מסוגי מדיניות כאלו היא שהן לעיתים דווקא פוגעות ביכולת של מדינות או אנשים להפוך לחסינים יותר מפני תופעת התחממות. במילים אחרות, אולי להתחממות יש השלכות, אך לסוגי המדיניות שננקטות במטרה להילחם בתופעה יש השלכות גם כן, שכן עלות היישום שלהן לעיתים גבוהה, ולעיתים אף אינה צודקת. לצורך הדגמה, במקרה של ניגריה, פיתוחה הכלכלי הפוטנציאלי – עקב הקמתו של שדה הנפט – היה עשוי לא רק להציל אותה מהבעיות שקיימות בה כיום, אלא גם להפוך אותה לחסינה יותר בעתיד מפני תוצאות ההתחממות. הרי לאיזו מדינה יש סיכוי גבוה יותר לשרוד שיטפון? האם לניגריה או להולנד, שלמרות הנמיכות הטופוגרפית וכמות המים הרבים בשטחה, נמצאת בחזית הטכנולוגיה הימית עקב צמיחתה הכלכלית הגדולה?

סוף דבר

לסיכום, חשוב להדגיש כי ביטולה של מדיניות האקלים הנוכחית, או לפחות חלק ממנה, יצמצם למעשה את אי-השוויון, יאפשר למדינות העולם השלישי לחוות מהפכה תעשייתית שתביא אותן לסף הקדמה של חברות מודרניות, ובאופן כללי יחסן אותן טוב יותר מפני משבר. כלומר, חלק ממדיניות האקלים, כפי שמיושמות כיום, מחליפות אפשרויות בטוחות לצמיחה כלכלית, הקטנת אי-השוויון בין מדינות או אנשים והתחסנות מפני נזקי האקלים, במציאות שפוגעת בחייהם של החלשים ביותר. כל זאת עבור עתיד לא ודאי שתחזיותיו המדעיות עוברות תהפוכות חדשות לבקרים. זוהי בעיה מוסרית אמיתית.

בנוסף, חשוב להדגיש כי לא כל אסטרטגיה מאקרו-כלכלית בנושא האקלים הינה בהכרח בעייתית. מדיניות אקלים ממשלתית טובה יותר תהיה כזו שמטילה את עלויות היישום דווקא בצורה לא שווה, ובכך מקטינה את רמת אי-השוויון. למשל, ניתן לחלק את הרווחים ממס הדלקים בחזרה לעניים. בכך, תגדל ההכנסה הפנויה שלהם ובאותו זמן יקטן אי-השוויון.

כמו כן, ראוי להפריד בין מדינות מפותחות למתפתחות בעניין זה, ולאפשר לאחרונות לנצל בצורה נרחבת יותר את משאבי הטבע שלהן גם במחיר של הגדלת פליטת גזי החממה, שכן הדבר בו בעת יקטין את אי-השוויון ויגדיל את החסינות שלהן מפני ההתחממות. בסופו של דבר, הגרסה המפותחת יותר של האנושות היא זו שתהיה גם חסינה יותר. זאת ועוד, ראוי לזכור שגם אם הקפיטליזם הינו הגורם לבעיה, ייתכן מאוד שהוא גם החלק המשמעותי בפתרונה.

לבסוף, יש להדגיש כי קיימות אסטרטגיות בטוחות יותר למלחמה בתופעה, שכל אדם יכול ליישם באופן מיידי, כגון צריכה אחראית. בהתאם לכך, עלינו להשתדל להפריד בשיח היום-יומי בין אסטרטגיות אלה ובין אסטרטגיות ברמת המאקרו, כגון מדיניות ממשלתית, הגורמות לעיתים לאפקטים חיצוניים בעייתיים.