‎קורא‫/‬ת‫:‬

שינוי כיוון למרכז שמאל: מסקנות מהבחירות...

שינוי כיוון למרכז שמאל: מסקנות מהבחירות

,
מה מאכזב כל כך בבחירות האלו, וכיצד המחנה הצומח בישראל - מחנה השמאל מרכז - יכול לנצח?
image_printגרסא להדפסה

יש לי וידוי, אני ממאוכזבי הבחירות. כן, הצבעתי למפלגת כחול לבן. כן, חשבתי שבאמת יש סיכוי לשינוי. כן, האמנתי שבמדינת ישראל יכולים להנהיג דרך אחרת. יש לי עוד וידוי: אני לא איש שמאל, מעולם לא הצבעתי לאחת ממפלגות השמאל וכנראה שגם לא אצביע להן בעתיד. אני איפשהו במרכז. אני חילוני, ליברל ופרגמטיסט מושבע. לכן, כשהתבררו תוצאות הבחירות, לקחתי כמה ימים כדי לעכל, לנתח ולחשוב. למה הציבור שלי, זה שחלק ניכר מהמסים במדינת ישראל מגיעים מכיסו, מרגיש שהוא מפסיד את הבחירות כל פעם מחדש. השאלה שלי היא, איך אני יכול לנצח בבחירות הבאות?

אפתח בזה, שאין ניצחון אמיתי לאף אחד מהצדדים. גוש המרכז-שמאל מיצה לדעתי את כל מה שהיה יכול. גם אם היו מוציאים את העצלנים שבמצביעים לקלפי, הגוש היה מקבל עוד מנדט או שניים. לא מספיק כדי לנצח ואפילו לא כדי לכפות תיקו. בצד השני, גוש הימין ירד בכוחו. בבחירות הקודמות היו לגוש הימין 67 מנדטים. עכשיו, בעיקר בגלל משחקי אגו, ירד כוחו של הימין ל-65 מנדטים ונתניהו יאלץ להרכיב ממשלה שכל מפלגה בה הכרחית.

הדבר נבע בעיקר ממשחקי אגו של שני גורמים: הצמד בנט-שקד ופייגלין. שתי המפלגות בראשותם אומנם הציגו תפיסה אידיאולוגית מסוימת, אבל אם הם היו פועלים בתוך המפלגות הקיימות או אפילו חוברים ביניהם, היו יכולים להיכנס כמו גדולים לכנסת ולקדם משם מצע כלכלי קפיטליסטי ומצע מדיני ניצי. אין ביניהם הרבה הבדל והנפילה שלהם היא אשמתם לחלוטין. יחד איתם, לימין היו היום 70-72 מנדטים וניצחון מוחץ.

מחנה המרכז-שמאל הוא כמובן המפסיד הגדול בבחירות האלה. מחנה זה מייצג באופן כללי ציבור חילוני, יוני ובעל דעות כלכליות במנעד די רחב. לצערם הרב של ראשי המחנה, זה ציבור שמורכב מבערך 30% מהיהודים בארץ (מה לעשות, יש גם חילונים ימניים). גם חבירה טכנית לגוש חוסם עם הערבים, לא יכולה להביא את 60 המנדטים שצריך בשביל גוש חוסם.  על פי הלמ"ס, האוכלוסיה היהודית בארץ, נכון לשנת 2016, מתחלקת באופן הבא: 45% חילונים, 25% מסורתיים, 16% דתיים ו-14% חרדים. הציבור החילוני, הוא ציבור שילך ויקטן עם הזמן. החילונים מביאים פחות ילדים מכל מגזר אחר ונוטים לעבור לחו"ל בקלות יחסית. לכן, גם בבחירת הבאות וגם באלה שאחריהן, לא נראה סביר לצפות לניצחון של המרכז-שמאל. ההפסד של המרכז והשמאל בבחירות, למרבה האירוניה, הוא מה שגרם לימין לאבד מכוחו בבחירות האלה- אגו. הניסיון להחליף את השלטון, במקום לחבור אליו ולעשות שינוי. מכאן, מגיעה מפלתו של הגוש.

אולם, יש תקווה באופק לציבור החילוני והליברלי. התקווה הזו לא צריכה להגיע מחילופי השלטון. העשור האחרון הוכיח שהסיכויים לכך הולכים ויורדים. כשאני מנסה להיזכר בפעם האחרונה שהרגשתי ניצחון לאחר בחירות, זה קרה בשנת 2013. יש עתיד, שרצה כמפלגה סקטוריאלית, שרוצה לעבוד בשביל מעמד הביניים הישראלי, קיבלה 19 מנדטים וחברה לקואליציה. חשוב לציין: אני לא בא לבחון את ההתנהלות שלה בממשלה לאחר מכן, אלא רק את רעיון המפלגה הסקטוריאלית של מעמד הביניים החילוני. הרגשתי שיש מישהו שדואג לי בממשלה ובא לעבוד בשבילי ובשביל הסקטור שלי. יש עתיד נראתה כמו תמונת מראה למפלגות החרדיות, שעושות עבודה מעולה בקידום המטרות שלהן (הלוואי שהיו לנו ליצמן וגפני חילוניים).

הבעיה, כמו שכתבתי קודם לכן, היא אגו. במקום לנסות ולשפר את המדינה מנקודת מפלגת הציר, קיבל לפיד דחיפה לאגו והכריז שיהיה ראש הממשלה. לדעתי, עדיף היה לציבור החילוני-ליברלי אם הייתה לנו "יהדות התורה" משלנו. כזו שדואגת להוריד מאיתנו מיסים מיותרים, שנועדו לשרת אוכלוסיה, שאיתה אין לנו מגע בחיי היום-יום. כזו שאומרת שתחבור לכל ממשלה, כל עוד תדאג לסקטור אותו היא משרתת. נכון, זה כנראה יצריך ויתורים כואבים בתחום המדיני. אבל למען הכנות והיושר, אני לא חושב שמישהו באזור החיוג של מפלגות המרכז, חושב שיגיע פתרון לבעיה הפלסטינית בעתיד הקרוב.

בעיניי, השותפים הטבעיים ביותר לליכוד, המפלגה הלאומית-ליברלית, הם לא החרדים, אלא אנשי המרכז. שני הגושים הללו, שותפים לתפיסת עולם ששמה במרכז את החירות, רוצה להקטין את מעורבות המדינה בחיינו, ומחויבת לשימור הגחלת הלאומית של העם היהודי. חבירה שכזו, במידה ותתבצע ללא קריאת תיגר מידית של המרכז על מפלגת השלטון, יכולה להביא לתוצאות טובות מאוד למצביע החילוני-ליברלי. הרי השותפות ה"טבעית" הקיימת היום בין הימין לחרדים, נובעת בעיקר מחוסר האיום שהאחרונים משרים על הראשונים.

לסיכום, העם אמר את דברו. ישנם היום 71 מנדטים שנמצאים במרכז-ימין. ההפרשים בדעות הם לא גדולים והחסם העיקרי לממשלת אחדות הן חקירותיו של ראש הממשלה. גנץ ולפיד צריכים למחול על כבודם ולנצל את ההזדמנות הראשונה להקמת ממשלת אחדות. התנאי צריך להיות פשוט: אם נתניהו מורשע הוא צריך להתפטר (כך אומר החוק הנוכחי). הרי בכל מקרה הוא יהיה ראש הממשלה בשנה הקרוב. זה משהו שעם ישראל צריך. המנהיגים שלנו צריכים להוות דוגמה ולהראות שהם יכולים לשבת יחד. ככה ירד מפלס העצבים והקיטוב בחברה שלנו.


קרדיט תצלום:
אורי פרקש
שתף: