ששת ימים תעשה מלחמה: המלחמה שיצרה מזרח תיכון חדש

ישראל – משיקולים פרקטיים לזכויות היסטוריות

מלחמת ששת הימים, שיום השנה ה-52 שלה צוין לפני מספר שבועות, הייתה קו פרשת מים מבחינת חשיבותן של זכויות היסטוריות במתן תוקף מוסרי להתיישבות ולהחזקת שטחים, שעד אז לא היו בשליטה ישראלית. טענה זו היא מורכבת ואנסה לדייק את ההסבר שלה עד כמה שאוכל. היהודים בארץ ישראל שלפני המלחמה הבינו היטב כי הם חיים על זמן שאול במצב הגבולות של המדינה כפי שהתקיים אז, ולכן בקרב החברה היהודית שררה תמימות דעים בנוגע לצורך של מדינת ישראל בניהול יחסי חוץ תקיפים אל מול מדינות ערב, בתגובה בלתי-מתפשרת כלפי איומים על ריבונותה, ואף בצורך שבהשגת שטחים חדשים לטובת חיזוק העומק האסטרטגי של המדינה הצעירה. לישראל שלפני המלחמה לא היה עומק אסטרטגי, ולכן הסיכויים לכך שהעורף עלול היה לספוג מהלומות ולקרוס כתוצאה ממלחמה היו גדולים. כלומר, צרכי הקיום הפרקטיים והאסטרטגיים של מדינת ישראל, ולא בהכרח שיקולים של זכויות היסטוריות, הם אלו שיצרו קונצנזוס זה בציבוריות הישראלית שרובה היה חילוני.

העניין הוא שבעקבות כיבוש השטחים העצומים במלחמת ששת הימים, האיום הקיומי על ישראל אמנם הצטמצם משמעותית אך לא הוסר לחלוטין, ונראה היה שהמדינה אינה יודעת כיצד להכיל את המצב החדש. הבלבול שנוצר בישראל והשליטה הצבאית על אוכלוסייה עוינת החלו לתת את אותותיהם על מקבלי ההחלטות. כך, למשל, בטרם החליט על השארת השליטה בהר הבית בידי הווקף הירדני, השתתף דיין בתפילת יום השישי במסגד אל-אקצא יחד עם כמה אלפי מוסלמים. דיין אמנם ניסה להעביר בכך מסר של פיוס ושלום, אך במזרח התיכון מסרים של שלום, בפרט כאשר כלי הנשק עדיין לא הספיקו להתקרר מהמלחמה, נתפסים לא פעם כחולשה וכחוסר אמונה בצדקת הדרך. השארת השליטה בהר הבית – המקום אליו נשאו היהודים את עיניהם במשך אלפי שנים – בידי הווקף, על פניו מתוך החלטה שנעשתה כלאחר יד, היא דוגמה לכך שהזכויות ההיסטוריות שלפיהן המקום שייך ליהודים מקדמת דנא, נדחקו הצידה לטובת שיקולים פרקטיים. הפעולות הללו של דיין בסוגיית הר הבית מראות לכאורה כי מה שהיה חשוב מבחינתו הוא העומק האסטרטגי ותו לא; בעיניו, את "ההר הזה עם המסגד" אפשר להשאיר לערבים מתוך מחווה של רצון טוב, ושהזכויות ההיסטוריות ילכו לעזאזל.

מלבד דיין, נראה כי חלק גדול מההנהגה בישראל האמין כי השטחים החדשים הם קלף מיקוח במשא ומתן לשלום עתידי עם מדינות ערב. שוב, זווית הראייה של מקבלי ההחלטות לא הייתה מוכוונת לשאלות של מוסר ושל זכויות היסטוריות מכוח המורשת היהודית, אלא משיקולים דיפלומטיים (ומוטעים). כבר ב-19 ביוני, שבוע לאחר המלחמה, קיבלה הממשלה החלטה חשאית בדבר החזרת סיני ורמת הגולן למצרים ולסוריה בתמורה להסכמי שלום, וכבר באותם הימים עלה הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית בחלק משטחי יהודה ושומרון, אם כי רעיונות אלה לא מומשו לבסוף. מעבר לכשל המוסרי הנובע מהחלטה שכזו, נראה תמוה למדי – לאור האובססיביות של מדינות ערב כלפי ישראל, השנאה היוקדת והשאיפה לא להסתפק בפחות מחיסולה – שמקבלי ההחלטות בישראל האמינו כי ניתן לוותר על השטחים היקרים מפז, להם פיללו במשך תקופה כה ארוכה, ולסמוך על המנהיגים הערבים שימחלו על התבוסה המבישה ויהפכו את עורם כלפי ישראל במהירות שכזו.

ובכן, לא מן הנמנע שההססנות הישראלית לאחר המלחמה, השארת השליטה במקום הקדוש ביותר ליהודים בידי הווקף, והנכונות לוותר על שטחים אחרים הנחשבים חלק מארץ ישראל ההיסטורית, הביאו עלינו את מלחמת ההתשה ואת מלחמת יום כיפור בטווח הקצר, וגרמו לליבוי הלאומנות הפלסטינית בטווח הקצר ובטווח הארוך גם יחד. במילים אחרות, הערבים הבינו כי הרוח הישראלית אינה חזקה מספיק, וכי חוסר האמונה של היהודים במעשיהם, יחד עם התחזקות צבאית שלהם עצמם, עשויים להביא להם את הניצחון. כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה של הסכסוך, פעולותיהם העוינות של הערבים הובילו לבסוף לתוצאות חיוביות מבחינת הישראלים. מדינות ערב לא השתהו זמן רב בטרם פתחו במלחמת ההתשה, אשר גרמה למקבלי ההחלטות בישראל להבין את חשיבותם האסטרטגית, ללא קשר לעניין הזכויות ההיסטוריות, של שטחי הספר – בעיקר בדרום הארץ ובצפונה. באשר ליהודה ושומרון, הרי שאי-ההכרעה המוסרית של מקבלי ההחלטות במרחב זה הובילה לבסוף גם לקיטוב גם בקרב קבוצות אזרחיות, שחלקן האמינו בזכותו ההיסטורית של העם היהודי לשלוט בשטחים הללו ולהתיישב בהם ("גוש אמונים"), וחלקן האמינו כי השליטה בהם ובאוכלוסייה הערבית שנשארה בתוכם לאחר המלחמה איננה מוסרית (שלום עכשיו).

אסכם את חלק זה של המאמר באופן הבא: כאשר האיום הקיומי על ישראל היה גדול יותר, בשל אי-קיומו של עומק אסטרטגי, כך הייתה תמימות הדעים בעם חזקה יותר בנוגע לצורך של ישראל בשטחים משיקולים פרקטיים, ותפקידן של הזכויות ההיסטוריות ככלי להענקת לגיטימציה היה קטן יותר. אולם, אחרי שהאיום הקיומי הצטמצם, באמצעות כיבוש השטחים בסיני, בגולן וביהודה ושומרון, עלה הצורך בבניית שיח המדגיש את הזכויות הללו ככלי להענקת תוקף מוסרי לשליטה יהודית בשטחים שנכבשו במהלך המלחמה – הן מבחינה בינלאומית והן מבחינת היהודים פנימה. נראה שמקבלי ההחלטות בישראל של שנות ה-60 היו מוכנים לוותר על השטחים הללו, מתוך תפיסה מוטעית לפיה מדובר בשטחי מולדת ערביים ולא בשטחים עליהם ליהודים יש זכויות היסטוריות, ואלמלא התוקפנות הערבית במלחמת ההתשה, במלחמת יום כיפור ובפעולות איבה אחרות, אשר השאירו בעינו את הצורך האסטרטגי שבהחזקתם, ייתכן שאף היו עושים זאת בפועל.

העולם הערבי – שינויים פוליטיים מרחיקי לכת

בעוד שבישראל היו מבולבלים ושיכורים מהניצחון הסנסציוני, העולם הערבי היה עסוק באיסוף השברים מהתבוסה הקשה. התבוסה במלחמה הובילה לתהליכי עומק פוליטיים שהשפיעו רבות על עיצוב המזרח התיכון עד ימינו אנו. כך, למשל, שלוש שנים לאחר המלחמה ביצע חאפז אל-אסד – שר ההגנה הסורי במלחמת ששת הימים – את המהפכה האחרונה שידעה סוריה, כאשר תפס את השלטון במקום הנשיא המכהן צלאח ג'דיד. אסד, כזכור, נשבע לנקום בישראל ולהחזיר את הגולן לסוריה, והוא היה כפסע מלעשות זאת במלחמת יום כיפור. אסד הצליח לייצב את סוריה, שעד אז אופיינה בחולשה ובחוסר יציבות פוליטית, ולהחזיק בשלטון כ-30 שנה, עד שהעבירו לבנו, בשאר, ששולט במדינה עד היום באורח נס. עלייתה של משפחת אסד לשלטון, שנים ספורות לאחר המלחמה, היא דוגמה לתהליך עומק קלאסי, משום שהאירועים במזרח התיכון בשנים האחרונות, כגון מלחמת האזרחים בסוריה, החתרנות האיראנית במרחב ומשבר הפליטים באירופה, משפיעים כיום על העולם כולו.

באופן דומה, גם מצרים, שנראה היה שנגררה למלחמה על ידי הרוסים והסורים, חוותה טלטלה פוליטית, כאשר נאצר, הנשיא המיתולוגי והמנהיג הגדול ביותר בעולם הערבי דאז, הודיע על התפטרותו. נאצר, שהאמין בכל ליבו באידיאולוגיה הפאן-ערבית – התפיסה לפיה על כלל הערבים להתאחד תחת שלטון מדיני אחד – ראה את כישלון מדינות ערב במלחמת 1967 ככישלון אישי. מדינות ערב אמנם הצליחו לדחוק את המחלוקות ביניהן והתאחדו לצורך השמדת ישראל, אך לבסוף ספגו מפלה צבאית ואיבדו טריטוריות הנחשבות מבחינתן כשטחי מולדת. נאצר מצידו חזר בו מהתפטרותו בשל לחץ של אזרחי מצרים, אך הזעזוע נשאר בעינו. ההבלחה היחידה של שיתוף פעולה בין-ערבי הייתה במלחמת יום כיפור, שבה התאחדו שוב כמה מדינות ערביות לצורך מלחמה בישראל. מעבר לכך, נראה היה שהעולם הערבי משלים עם המציאות של מדינות הלאום, כאשר כל מדינה דואגת לאינטרסים הפרטיקולאריים שלה בלבד, כפי שעוצבו לאחר מלחמת העולם הראשונה.

יחד עם זאת, תוצאות מלחמת ששת הימים הובילו להרפיית המתח שבין המדינות המהפכניות בעולם הערבי – כגון מצרים ועיראק, שבהן הופלו המלכים ששלטו בהן בעבר, ובמקומם הוקמו משטרים רפובליקניים – ובין המדינות הריאקציוניות, כגון סעודיה וירדן, בהן המשטרים המונרכיים המשיכו להתקיים. הפערים מבחינת התפיסה הפוליטית הובילו להתנגשויות בין המדינות הללו, כגון המלחמה הערבית הקרה שבמסגרתה נוצר עימות בין מצרים ובין סעודיה, עד כדי מאבק אלים ביניהן על אדמת תימן. ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הסיגו שתי המדינות את כוחותיהן מתימן והחלו בתהליך פיוס, וזאת משום שהמדינות שנלחמו כנגד ישראל, שרובן היו רפובליקות, סבלו ממצוקה כלכלית חמורה ונאלצו לקבל עזרה מהמדינות המלוכניות העשירות.

מדינה נוספת שהושפעה רבות מהמלחמה היא ירדן. בעקבות כיבוש אזור יהודה ושומרון על ידי ישראל נמלטו מאות אלפי ערבים אל ירדן, התיישבו במחנות פליטים שהוקמו בתוכה וקיבלו אזרחות ירדנית. זמן לא רב לאחר שאלו נכנסו לשטח ירדן הבין המלך חוסיין את הסכנה שהם מציבים לקיום משטרו. הפליטים, שרבים מהם היו פעילי פת"ח, התנהלו בירדן כבביתם שלהם והקימו מובלעות שהיו מחוץ להישג ידו של השלטון המרכזי. ב-1970 החליט המלך חוסיין לצאת למבצע נרחב למיגור אנשי הפת"ח וטבח אלפים מהם במה שכונה לימים "ספטמבר השחור". ישראל, שמאז ומתמיד ראתה חשיבות ביציבות המשטר בירדן, סייעה לחוסיין, אשר מצידו גמל לה בכך שהתריע בפניה על הקנוניה של מצרים וסוריה ב-1973, אם כי אזהרותיו לא זכו להתייחסות רצינית בישראל. ההשפעות של מלחמת ששת הימים ניכרות בירדן עד היום, כאשר האוכלוסייה הפלסטינית שנמלטה אל תוך שטחה הפכה להיות בה רוב מבחינה דמוגרפית, והיא מציבה, משנות ה-70 ועד היום, איום על שלמות המשטר במדינה.

וכעת, אנקדוטה לסיום. אם בחלק הקודם של המאמר טענתי כי הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים העלה את הצורך, לדעתי, בהדגשת הזכויות ההיסטוריות על פני שיקולים פרקטיים ככלי להענקת תוקף מוסרי לשליטה בשטחים שנכבשו, הרי שבאופן דומה בעולם הערבי הכישלון במלחמה הוביל גם הוא למסקנות בדבר החשיבות של המסורת. התבוסה במלחמה, שנקשרה בשמם של המשטרים הרפובליקניים החילונים במדינות ערב, הובילה לכך שגורמים מסוימים דגלו בחזרה לשורשי האסלאם כתרופה לתחלואים ולנחשלות של החברה הערבית. ההתרחקות מן האסלאם, כך על פי אותם הגורמים, היא הסיבה להפסדים ולכישלונות. לכן, כמה שנים לאחר המלחמה הלכו והתחזקו ארגונים דתיים, כדוגמת "האחים המוסלמים", עד כדי כך שבסוריה נאלץ חאפז אל-אסד לדכא מרידה של אנשי הארגון ב-1982. במצרים, לעומת זאת, עם עלייתו של סאדאת לשלטון הוא אימץ חלק מהתפיסות של הארגון, הבטיח לבצע רפורמות דתיות ואף להחיל את חוקי השריעה במדינה. הגעת רעיונותיהם של אנשי האחים המוסלמים לקדמת הבמה במצרים אף זינקה לשיא ב-2011, כאשר לראשונה כיהן במדינה נשיא מטעם הארגון.

המזרח התיכון, אם כן, חווה טלטלות מרחיקות לכת ב-1967, אשר משפיעות על ישראל, על המרחב ועל העולם כולו עד היום. בשנות ה-90 טבע שמעון פרס את הביטוי "מזרח תיכון חדש" בהתייחסו להסכמי אוסלו, אך מבט על תוצאות מלחמת ששת הימים מוכיח כי פרס איחר בשלושה עשורים כמעט מבחינת השימוש בביטוי.